לזכר

תחת שמים צהובים שוהים בית בעל גג קש ועץ, סוס ואדם, במקום אחד.
הבית נמוך. הרוח בג׳ג׳ו מכה בדברים הגבוהים, ולכן הבית משתטח קרוב לאדמה. הוא אינו שולט במקום, אלא שוכן בו.
האדם כפוף הגב שוהה זמן רב בתוך גדר האבנים. הגדר אינה עוצרת את הרוח. היא מניחה לה לזרום דרך הרווחים, ומשום כך אינה קורסת.
גם האדם בתמונה אינו תופס את המקום. הוא נעשה חלק ממנו.
מגורים אינם מקום לחיות בו, אלא תנוחה שבה עומדים מול העולם.
כשקוראים כך, הכותרת נראית מחדש. להישאר באותה תנוחה במקום שבו שהה מי שהלך.
אולי זאת הנצחה.