הבית הריק

הבית התרוקן.
נשאר לבדו על שפת הים.
האדם כבר
מפליג אל מעבר לים.
העץ מרים זרוע
ומושיט אותה הרחק מעל הים.
לך לשלום.
הלוואי שתעבור את הדרך הארוכה בשלום.

מתחתיו
הסלע פורש כף יד.
כל חמש האצבעות פרושות,
פונות בשקט אל הים.
היד הזאת אינה מנופפת.
אין זאת יד הנפרדת מהעוזב,
אלא יד המחכה למי שיחזור.
כדי שיום אחד,
כשיחזור מן הים הרחוק,
היא תהיה הראשונה
לאחוז בו היטב.
העץ מנופף אל העזיבה,
והסלע פרוש אל השיבה.
האחד נפרד,
והאחר מחכה.
כך מרגיש מי שחי על שפת הים.
נפרד בידיעה שהאחר עוזב,
ומחכה בלי לדעת אם יחזור.
גם כשהשמש נוטה
והים מחשיך,
הזרוע אינה מפסיקה לנופף
והיד אינה חדלה להיות פרושה.
בית ריק אחד
נשאר ביניהם
ומביט בים גם היום.