איאודו

הכול כחול.
השמים והים
התקררו לכדי גוון אחד.
הענפים היבשים על החוף
סבוכים זה בזה,
שרועים סמוך לאדמה.
רוח של חיים שלמים
נותרה בגופם.
הרחק, בלב הים,
אי סלעי יחיד
צף כנקודה קטנה,
מעבר להישג יד.
אפשר לקרוא לזה
נוף.
אבל הרוח קרובה מדי
בשביל לקרוא לזה כך.
בלי שנרגיש, שולי הבגד נעים,
והנשימה מתקררת.
המתבונן
אינו מחוץ למסגרת.
הוא כבר נכנס
בין הענפים הרטובים.
פוּדוֹ, האקלים ואופיו של מקום,
אינו דבר שמביטים בו מרחוק.

אלא לעמוד בתוכו,
לקבל את אותה הרוח
ולהתקרר יחד.
האי עדיין רחוק.
אבל הרוח
כבר כאן.