שפת הצוק

בקצה גבעה נמוכה עומד סוס מכונס, בקו מתאר שחור.
אין כאן אירוע מיוחד. רק גוון אחד צובע בבת אחת את הגבעה, הים והשמים.
לביון שי־ג׳י הצבע הזה לא היה חומר שנועד לציור.
למשוח את צבע העשב היבש הזה היה לקרוא לג׳ג׳ו. בכל פעם שהמכחול נגע בתמונה, באו איתו השמש והרוח של אותה אדמה.
הסוס בקצה המצוק והים שמתחתיו נושמים את אותה סביבה מקומית בתוך אותו צבע.
הצבע הזה אינו מכסה את הנוף. הוא מגלה את טבע המקום.
הצבע הזה הוא האדמה הזאת.
זאת הסיבה שלא עזב את אותו צבע כל חייו. לשנות את הצבע היה בעיניו לנטוש את מקומו.