געגוע

תחת ערב בצבע עשב יבש,
אדם וסוס נשענים זה על זה
ומביטים בקצה האופק.
נשימה ארוכה ואנחה קצרה
מתערבבות באותו אוויר.
מי שעזב אל מעבר לאופק
אינו נראה עוד.
אבל העובדה שאינו נראה
אינה מעלימה גם את הזיכרון.
הסירה המתרחקת
מחברת בין כאן לשם,
בין היום לנצח.
אולי געגוע
הוא זמן של שתיקה,
שבו מעמידים בלב את מי שעזב
ושומרים עליו יחד.
ככל שהערב שותק,
האדם ההוא
נעשה ברור יותר.