זיכרון

הסוס ההוא היה שם תמיד .ליד גדר האבנים ,לצד בית הקש .כאילו היה שם עוד לפני
שנולדתי .כשחרשנו את השדה הלך לצדי ,כשבכה הילד הפנה את ראשו והביט ,וכשירד
גשם נשמנו תחת אותו גגון .מעולם לא חיבקתי אותו .מעולם לא קראתי לו בשם .ובכל זאת
מוזר .לא ידעתי שיכאב כל כך .ראיתי אותו יום יום ,עד שלא ידעתי שאני רואה .הוא היה
קרוב כל כך ,עד שלא ידעתי שהוא שם .לכן המכחול נעצר כשאני בא לצייר אותו .אם
אצייר אותו ברור — אין זה הסוס שאני מכיר .אם לא אצייר — יהיה כאילו לא היה בעולם ה
זה מעולם .היססתי זמן רב וציירתי אותו עמום .כאילו הוא נבלע בתוך הרקע .לא לגמרי
ישנו ,לא לגמרי איננו .רק עד כדי כך .וכך נכון .כך הוא בעעבי הזיכרון .מה שאהבת יותר מכול נ
שאר עמום מכול .מה שהיה לצדך זמן רב מכול מאבד ראשון את קוויו .לא מחקתי אותו.
הסוס נכנס אליי בעצמו .נכנס עמוק כל כך אל תוך העיניים ,עד שכבר אינו נראה היטב.
עכשיו ,בכל נשימה שלי ,נושם גם הסוס ההוא.