זיכרון

הסוס ההוא היה שם תמיד. ליד גדר האבנים, לצד הבית בעל גג הקש. כאילו היה שם עוד לפני שנולדתי.
בחריש הלכנו זה לצד זה, כשהילד בכה הוא הפנה ראש והביט, וכשירד גשם נשמנו תחת אותם שולי גג.
מעולם לא חיבקתי אותו. מעולם לא קראתי בשמו.
ובכל זאת, מוזר. לא ידעתי שיכאב כך.
ראיתי אותו יום־יום, עד שלא ידעתי שאני רואה אותו. הוא היה קרוב כל כך, עד שלא ידעתי שהוא שם.
לכן, כשאני מנסה לצייר, המכחול נעצר. אם אצייר אותו בכהות, זה לא יהיה הסוס שאני מכיר. אם לא אצייר, יהיה כאילו הסוס ההוא מעולם לא היה בעולם.
לאחר היסוס ממושך ציירתי אותו במעומעם. כאילו הוא נספג ברקע. רק במידה שבה אינו קיים ואינו נעדר.
כך נכון. זאת הרי מידת הכהות של הזיכרון.
מה שאהבנו יותר מכול נשאר מעומעם מכול. מה שהיה לצידנו זמן רב מכול מאבד ראשון את קווי המתאר.
לא מחקתי אותו. הסוס הלך בעצמו לתוכי. הוא נכנס עמוק כל כך דרך העיניים, עד שקשה לראותו.
עכשיו, בכל פעם שאני נושם, גם הסוס ההוא נושם.