הדרך הביתה

כל חייו הוא צייר את העזיבה .בית ריק .סירה מפליגה .דברים שאינם שבים .בכל תמונה
מישהו עזב .כשצייר בית ריק — הוא היה בעל הבית .כשצייר סירה מפליגה — הוא היה
בתוכה .אבל בסוף הוא קרא אל כל מה שהתפזר .העמיד בית ,קשר סוס ,שתל עץ ,הושיב
עורב .אחד אחד קרא בחזרה אל כל מה ששילח כל חייו .ואל תוך האמצע השיב אדם אחד .בצ
עד עייף ,בגב כפוף — ובכל זאת אל הבית .היד שציירה עזיבה ציירה שיבה .מי ששלח
נעשה מי שמקבל .מן העזיבה עד השיבה — ביניהן היו חיים שלמים.

· 100היצירה האחרונה · 2013

הוא עלה על הסירה.
הוא הולך אל איאודו.
אל צד שאין ממנו שיבה.
את מה שצייר כל חייו
גרע אחד אחד.
גרע את הרוח,
גרע את הגלים,
גרע גם את החתימה.
כי מי שיכתוב את השם
כבר לא היה שם.
ב מ ק ו ם ש מ מ נ ו נ ג רע ה כ ו ל
השאיר רק סוס אחד.
בקו עמום,
בגוף שצורתו כמעט נמסה,
הסוס אינו הולך.
בעוד אדוניו הולך אל איאודו,
הוא נשאר על האדמה הזאת,
בקצה שדה העשב היבש,
ומביט בגב ההולך.
א ב ל הס וס
אינו בוכה.
מ י ש ה ל כ ו י ח ד ז מ ן רב
יודעים גם ממרחק.
שאין זו פרידה,
אלא הליכה ראשונה בדרך.
הוא סיים את הגלות,
הניח גם את הברכה,
והולך אל איאודו.

בלי חתימה.
ר ק ס וס א ח ד
נותר מופקד בידי האדמה הזאת.

הוא עמד בתוך הרוח.
ובס וף
הפקיד את תמונותיו בידי העולם.
כברכה.
2013 — 1926

הסירה אל איאודו
— ביון שי-ג 'י ,המעבר האחרון והיזכרות

החיי ם היו גלות .אבל הציור היה ברכה.

.一לעלות על הסירה
דרך ארוכה הייתה .חייתי בתוך המכחול .נשמתי בקצה המכחול ,וכשנעצר המכחול — נעצרתי
גם אני.
סירה קטנה נושאת אותי .אין משוט .הרוח דוחפת.
המים שחורים ,והשמים בצבע העשב היבש .קו האופק מתקרב לאט .אנשים קראו למה שמעבר
לו איאודו.
כל חיי ציירתי את השם ההוא .מעולם לא הייתי שם .אבל תמיד עמדתי לפניו .רק היום אני עולה ע
ל הסירה.
אני מניח את המקל .אין עוד אדמה להישען עליה .ובכל זאת הגוף אינו נוטה .הרוח תומכת בי.

. 二ה ים ה ר א ש ו ן — ב ן ש ש
גם בפעם הראשונה הייתה זו סירה.
בן שש עזבתי את האי .גדר האבנים של סוהונג-דונג התרחקה ,ויד אמי נפתחה לאט .הבטתי ביד ה
היא זמן רב .הים התרחב בינינו.
המזח באוסקה היה קר .המילים היו אחרות ,והאור היה אחר .גדלתי בתוך האור ההוא .אבל
האור ההוא לא היה אורי ,עד הסוף.
בלילות נרטבה הכרית .ובכל זאת לא בכיתי בקול .הבכי עלה רק בפנים ,כמו הים.
אז ידעתי לראשונה .שלעזיבה אין סוף .שמי שעזב פעם אחת — שב כל חייו.

.三האור שמעבר — 〉〈Femme
בטוקיו למדתי לצייר .הסטודיו של המורה טראוצ 'י היה שקט .זמן רב אימנתי את היד .היד
הזדקנה ראשונה ,והלב הזדקן אחריה.
בן עשרים ואחת ,תמונה אחת שלי זכתה לשבחים מעבר לים .〈Femme〉 .אישה אחת ישבה שם.
אמרו שאני הראשון מבני צ 'וסון .אנשים מחאו כפיים.

אבל השבחים היו כרוח .עברו — ותמו .במקום שבו שכך קול הכפיים עמדתי לבדי.
בפני האישה ההיא היה עצב שלא הכרתי .ציירתי אותו — וזמן רב לא זיהיתי אותו .רק אחר כך
ידעתי .אלה היו פניי שלי.

. 四ה ע י ר ה אפ ו ר ה — ס י א ול
בן שלושים ואחת באתי לסיאול.
העיר הייתה גדולה ,ואני הייתי קטן .ברחובות היו צבעים רבים .אבל צבעי שלי לא היה בהם.
אחרים ציירו את החדש .מחקו את הקו ,שברו את הצורה ,צבעו את השתיקה .גם זו הייתה דרך
טובה .רק לא דרכי שלי.
שבתי והבטתי לאחור .התגעגעתי לגדר האבנים .התגעגעתי לרוח .התגעגעתי לשדה היבש שאין
לו שם.
בסיאול הייתי זמן רב אדם שאיבד את דרכו .גם תחת אורות העיר הבטתי תמיד בים אפל.

. 五ה ש י ב ה — ב ן א ר ב ע י ם ות ש ע
בן ארבעים ותשע שבתי אל האי.
האי לא חיכה לי .בתי הקש היו נמוכים ,השדות ריקים ,ורק הרוח לא השתנתה.
מול הרוח ההיא הרמתי את המכחול.
וויתרתי .ויתרתי על המפואר .ויתרתי על הכבד .ויתרתי על אורם של אחרים .ככל שוויתרתי
— נעשיתי קל ,וככל שנעשיתי קל — העמקתי.
מה שנשאר היה צבע אחד :צבע העשב היבש.
צבע שדהה בשמש ויבש ברוח .לא צבע מת .צבע שהחזיק מעמד זמן רב.
ביום שמצאתי את הצבע ההוא הרגשתי לראשונה שבאתי הביתה .הדרך הארוכה שסבבתי
נקפלה כולה ברגע אחד.

. 六ב י ד א ח ת מ כ ח ו ל ,ב י ד א ח ת מ קל
כל יום היה דומה .ביד אחת נשענתי על המקל ,וביד השנייה החזקתי מכחול .יצאתי אל השדה
שהרוח נושבת בו והבטתי זמן רב .להביט — זו הייתה עבודתי.
בלילות שבהם הנחתי את המכחול מזגתי כוס לבדי .כוס אחת לי ,וכוס אחת למי שאינו בא .לצדי ה
ייתה רק הרוח.

העמדתי זקן על הגבעה .לצדו הצבתי סוס קטן אחד .הסוס הרכין את ראשו .גם האדם וגם הבהמה נ
טו אל הרוח .נטו — ולא נפלו.
זה לא היה נוף .זה הייתי אני.
עורב אחד חצה את השמים .הוא לא קרא .רק הלך אחרי הרוח.
בים הרחוק הנחתי נקודה שחורה אחת .אנשים שאלו אם זו ציפור .לא .זו סירה קטנה .סירה
שאינה שבה ,או סירה שזה עתה יוצאת.
ציירתי גם בימים שבהם באה הסערה .בימים שהשמים ירדו נמוך והים קם .עמדתי מולם
וקראתי את כוח הרוח אל תוך התמונה.
בקו אחד העמדתי אדם ,ובקו אחד השכבתי את הרוח .הקווים ההם לא היו צורה .הם היו כוח
מחזיק מעמד.
ותמיד השארתי צד אחד של התמונה ריק .אנשים קראו לו מקום ריק .לא .היה שם שם שלא
יכולתי לקרוא בו .היה שם אדם שאינו שב .היה שם ים רחוק.

. 七המ ע ב ר ה א ח ר ו ן
עכשיו הזקן ההוא יושב בסירה.
אני מביט לאחור — והכול קו שחור אחד.
המזח של אוסקה ,הסטודיו של טוקיו ,רחובות סיאול — הכול רחוק עכשיו.
השבחים רחוקים ,וגם העלבון רחוק .המריבות והבדידות דהו ,רחוצות ברוח.
רק הרוח לצדי .כמו ביום שבו עזבתי לראשונה .כמו ביום שבו הרפיתי לראשונה מן היד ההיא.
החיים היו גלות .אבל הציור היה ברכה.
חשבתי שאני מצייר את האי .אבל האי צייר אותי.
הסירה נוגעת בקו האופק .אני מניח את המכחול .היד רעדה .אבל הקו לא נטה.
הרוח מותחת את הקו האחרון.
איאודו לא הייתה רחוקה .גם בלי שהייתי שם — תמיד הייתי שם.
בתוך תמונותיי .ברוח ,בצבע ,בשם שלא יכולתי לקרוא בו ,במקום שנשאר ריק עד הסוף.

ביון שי-ג 'י )2013–1926 ,(Ji-Shi Byun
מאה יצירות על פי ציוריו של ביון שי-ג 'י
מהדורה עברית · הגל החמישי של המהדורה הרב־לשונית

כל הזכויות שמורות.
צוין אחרת.
אין לשכפל חלק כלשהו מספר זה ,לאחסן אותו במערכת אחזור או להעבירו בכל צורה ובכל אמצעי
— אלקטרוני ,מכני ,צילום ,הקלטה או אחר — ללא הסכמה מראש ובכתב של בעל הזכויות ,למעט
ציטוטים קצרים לצורך ביקורת ,מחקר או עבודה אקדמית.