הסירה המפליגה

הוא צייר נוף,
אבל לא היה בו לכידות.
אז הכניס אדם אחד.
לא גדול.
בלי שם.
רק כנקודה.
כדי להחזיק את התמונה
הכניס אותו.
בלי פנים.
דמות בראש מורכן.
זקן נשען על מקל.
הנוף היה האדון,
והאדם היה קישוט.
אבל דבר מוזר קרה.
ה א ד ם ה ק ט ן הה ו א
החל לשלוט בכל התמונה.
בגודל שאינו מגיע גם למאית,
הנהיג את כל השאר.
נקודה אחת.
ככל שקטנה הנקודה,
כך העמיקה הבדידות.
א נש ים אמ ר ו :
האיש הזה — ממש דיוקן עצמי.
הוא לא אמר שלא.
"כאלה הם חיי ממילא" ...
ב א מ י ר ה ה ק צ ר ה ה ז את
הכול נעשה ברור.
ה א י ש חס ר ה ש ם

היה כל אחד,
ובס ו ף —
הצייר עצמו.