ים סוער, שמיים רטובים

הים קם.
מול גורלה של סירת עץ אחת
השמ ים ע ו צ ר ים ב כ י
ומביטים מטה.
האדם שבבית
מתכווץ ,כי אינו יכול לשאת את המראה,
ו ה ס ו ס שע ל ה כף
א י נ ו ג ו רע ע י ן
מן הסירה הנודדת.
ה ד ב ר י ם ה ג ד ו ל י ם בע ו ל ם
עוצרים את נשימתם,
א ו ב ד י ע צ ות
מול הדבר הקטן האחד.
בכוח,
הים יכול לבלוע את הסירה.
אבל בלב,
מול הסירה האחת הזאת אין בידו דבר,
והשמים בוכים.
מ ו ל ק י ום ק טן א ח ד
הים ,השמים ,האדמה —
אינם יכולים דבר.
מול הרוח ,עולם שלם
ע ו צ ר ל ר גע
את נשימתו.