ארמון צ׳אנגדאוקגונג

בחצר מכוסת שלג עומדים עצים זקופים.
הסתעפות הענפים, קימורי הרעפים ואפילו הצל הכחול המתפשט על השלג צוירו בקפידה.
הצייר כבר ידע לצייר את הנראה. הוא ידע לתפוס את היחסים בין מידות העצמים, ליצור עומק במרחב ולהעביר לתמונה את ההבדלים הדקים באור החורף. העין המדויקת והיד המיומנת שרכש בציור האקדמי שומרות על התמונה.
אבל דרכו לא נעצרה כאן.
בהדרגה צייר את הרוח המניעה את הענפים יותר מאשר את הענפים עצמם, ואת הצל שהבית אוצר ואת תנוחת עמידתו יותר מאשר את צורתו. במקום פני האדם צייר את הגב שהתכופף מול השנים, ובמקום הצבע שלנגד עיניו השאיר צבע עשב יבש שעמד זמן רב בשמש וברוח.
בנוף החורפי הזה הכול עדיין ברור. העץ הוא עץ, הבית הוא בית והשלג הוא שלג. אבל לימים הגבולות האלה מיטשטשים ברוח. העץ נעשה לגופה של הרוח, הבית לתנוחה של עמידה בקושי, והאדם ליצור קטן בתוך טבע המקום.
הוא לא ויתר על ידיעת הציור.
דווקא מפני שהכיר אותה היטב כל כך, יכול סוף־סוף להחסיר.
מן הייצוג אל הקיום. מן הצורה אל התנוחה.
בחצר מכוסת השלג הזאת כבר התחילה הדרך הארוכה ההיא.

חלק שני · סיפורים — אנשים הממשיכים לחיות
חלק שני
סיפורים
אנשים הממשיכים לחיות
בתוך טבע המקום הזה,
אנשים חיים.