ארמון צ׳אנגדאוקגונג

בחצר מכוסת השלג עומדים עצים זקופים.
הסתעפות הענפים ,קימור הרעפים ,ואפילו הצל הכחלחל המתפשט על השלג — הכול
מצויר בקפידה.
הצייר כבר ידע לצייר את הנראה.
ידע לתפוס את יחסי הגדלים ,לבנות עומק של מרחב ,להעביר אל התמונה את ההבדלים
הדקים של אור החורף.
העין המדויקת והיד המיומנת שלימד האקדמיזם עוד שומרות על התמונה.
אבל דרכו לא נעצרה כאן.
בהדרגה צייר פחות את ענפי העץ ויותר את הרוח המניעה אותם,
פחות את צורת הבית ויותר את הצל שהבית נושא ואת עמידתו המחזיקה מעמד.
פחות את פני האדם ויותר את הגב שנכפף לפני הזמן,
ובמקום הצבע שלנגד העיניים — השאיר את צבע העשב היבש ,שעמד זמן רב בשמש וברוח.
בנוף החורף הזה הכול עוד ברור.
עץ הוא עץ ,בית הוא בית ,שלג הוא שלג.
אבל לימים ייטשטשו הגבולות האלה בתוך הרוח.
העץ יהיה לגוף הרוח,
הבית — לעמידה של מי שמחזיק מעמד,
והאדם — לקיום קטן המונח בתוך הפודו.
הוא לא זנח את דרך הציור.
מפני שידע אותה היטב — יכול היה בסוף לגרוע.
מן האקדמיזם אל הפודו.
מן היד המציירת עצם אל הגוף הנושא עולם.
ו כ ך ה לך צ י ו ר ו
מן הייצוג אל ההוויה,
מן הצורה אל העמידה.

חל ק ש נ י · ס יפ ו ר י ם — ה א נ ש י ם ה ח י י ם
בתוך הפודו הזה
חיים אנשים.