אופק רוטט

כל התמונה בוערת בצהוב.
האדמה והשמים
רועדים באותו אור.
למעלה קו דק אחד.
זה קו האופק.

מתחת לקו
צפה סירה כנקודה.
למטה
משיכות מכחול שחורות גועשות כרוח,
ולצדן מכונס בית בעל גג קש.
גם אדם קטן עומד שם.
הוא אינו גדול.
גם הבית קטן, והסירה רחוקה.
אבל בתוך כל הדברים הרועדים,
הוא, הקטן מכולם,
הוא מרכז התמונה.
אדם תמיד עומד במקום כלשהו.
מתחת לרגליו אדמה,
מעל ראשו שמים,
ומאחורי גבו נושבת רוח.
כשהעולם מתנודד,
הוא אינו צף.
עד הסוף רגליו על הקרקע.
ביון שי־ג׳י לא צייר נוף.
הוא צייר אדם
שמוסיף לעמוד
מול עולם מתנודד.
גם היום, במקום כלשהו,
מישהו עומד כך.