בדידות הצהריים

השמש מעל הראש.
אין צל
ואין מקום להסתתר.

הרוח הופכת את השדה,
והסירה צפה הרחק.
הבית רובץ נמוך,
והעץ מתנודד בשחור.
אדם אחד
מכופף את גופו מתחתיו.
יש אור רב כל כך,
עד שדווקא דבר אינו מגיע.
הצהריים
הם אמצע היום
וגם שיאה של הבדידות.
אין עוד חושך לסגת אליו,
ואין ערב לחכות לו.
הכול בהיר,
אבל אין איש לצדו.
לכן האדם הזה
נעשה לבדו בעומק הגדול ביותר
בשעה הבהירה ביותר.
בחייו של כל אדם
יש צהריים כאלה.