העורב ואני

אני שוכב על האדמה ומניח את כל המשקל. את יגיעת הימים שחייתי, וגם את החרטה על הדרך הלא נכונה שבחרתי.
עורב אחד מביט בי בשקט מלמעלה. בעיניו השחורות אין שיפוט ואין שאלה.
העולם שב ושואל מי אני, אבל העורב אינו שואל. הוא רק נשאר לצדי, וכך אינני לבד.
כשמביטים זמן רב, אני נעשה דומה לעורב והעורב דומה לי. על אותה אדמה אנחנו מביטים באותם שמים.

גם כשהשמש שוקעת, הלב נעשה מעט קל יותר.
להכיר זה את בדידותו של זה בלי לדבר. זאת השיחה של העורב ושלי.
להיות לצד מישהו בלי לשאול. גם בין בני אדם זה הדבר הקשה ביותר, והדבר שמעורר את הכרת התודה הגדולה ביותר.