אם ודג

על הדוכן ארבעה דגים.
מונחים כמתנת הים.
האם והילד שותקים.
כל אחד שוקע במחשבותיו.
יושבים זה לצד זה — ושני איים קטנים הם.
מחכים לקונה שאינו בא.
בלב האם מחלחלת דאגה.
עיני הילד הולכות הרחק ,אחרי סירה אחת בקצה קו האופק.
מעבר לקו ההוא נמצא האב.
סירה אחת צפה על המים.
עוד אי קטן בלב הים הרחב.
גם האב שותק.
מושך את הרשת ,ושוב מושך.
הרוח נושבת בלי כיוון.
ובכל זאת אינו מרפה מן המשוט.
ארבעת הדגים ההם
עזבו את ידיו ומונחים כאן ,על היבשה.
הארוחה האחת הזאת היא טעמו של היום הזה.
פתאום הוא מרים את ראשו.
בקצה קו האופק — נקודה מטושטשת אחת.
גם בלי לראות ,הוא יודע.
שם אשתו ,שם הילד.
קו האופק הוא המרחק בין השניים,
קו שאין לגעת בו ואינו נקרע.
מכאן האם עוקבת אחרי הסירה,
ומשם האב עוקב אחרי היבשה.
בלי לראות זה את זה ,הם מביטים באותו קו.
הדגים שותקים.

אבל הם נושאים את סיפור הים העמוק.
זיעת האב,
ארוחת המשפחה,
שעת השיבה.
ככל שמתארכת השתיקה ,מעמיקה ההמתנה.
במקום הקטן שלפני הדוכן עובר יומה של משפחה.
ע ד ש י יע צ ר ו צע ד י ו ש ל מ י ש ה ו —
גם היום עובר כך יום.