אם ודג

על הדוכן ארבעה דגים. הם מונחים כמתנת הים.
האם והילד שותקים. כל אחד שקוע במחשבותיו. הם יושבים זה לצד זה, אבל הם שני איים קטנים.
הם מחכים לקונים שאינם באים. דאגה מחלחלת ללב האם. עיני הילד עוקבות הרחק אחר סירה בקצה האופק.
מעבר לקו ההוא נמצא האב.
סירה אחת צפה על המים. עוד אי קטן בלב הים הרחב. גם האב שותק. מושך את הרשת, ושוב מושך. הרוח נושבת בלי כיוון. ובכל זאת אינו מניח את המשוט.
ארבעת הדגים האלה עזבו את ידיו ומונחים כאן ביבשה. הארוחה הזאת היא הסיבה ליום הזה.
פתאום הוא מרים את ראשו. בקצה האופק נקודה מטושטשת. גם בלי לראות, הוא יודע. שם אשתו ושם ילדו.
באותו רגע גם הילד כאן מביט בקו הזה. שני המבטים נפגשים על אותו קו. הם אינם יודעים זאת.
האופק הוא המרחק בין השניים. קו שאי אפשר להגיע דרכו זה אל זה, ובכל זאת אינו ניתק.
מכאן האם עוקבת אחר הסירה, ומשם האב אחר היבשה. בלי לראות זה את זה, הם מביטים באותו קו.
הדגים שותקים. אבל הם מעבירים את סיפור הים העמוק. זיעת האב, ארוחת המשפחה, שעת השיבה.
ככל שהשתיקה מתארכת, ההמתנה מעמיקה. במקום הקטן לפני הדוכן עובר יומה של משפחה.
עד שמישהו יעצור את צעדיו, גם היום עובר כך.