Byun Shi-Ji/הצייר שבלע את הרוח/הרוח
Byun Shi-Ji · 邊時志
הרוח
1 / 3 · עברית
טקסט: Byun Joung Hoon
I
אני באתי ראשונה
אני באתי ראשונה.
לפני שכף רגל אנושית הותירה עקבה באדמה הזאת, כבר עברתי מעל האבנים השחורות.
אומרים שזמן רב לפני כן חצתה אישה את הים, אדמה בזרועותיה. כשישבה ונשפה, התרומם הר. לאחר שנעלמה, נותרתי רק אני.
מאז אני זורמת מעל הארץ הזאת. עוד לפני שנולדו סוסי הפוני, הכרתי את כיוון שערות רעמתם. לפני שקראו העורבים, הכרתי את צל קולם. לפני שהעשב היבש קיבל את צבע כל הזמן שחי, הייתי לצדו.
ואז, יום אחד, חזר איש. נשען על מקל, כתפיו כפופות, גבו אל הים.
לא קיבלתי את פניו. רק משכתי בשולי בגדו והרעדתי את קצה מכחולו.
מי שבא מרחוק אינו יכול מיד לחיות כאן. רק מי שנוהג בענווה יוכל לבסוף לצייר אותי.
כדי לבחון אותו, אני נושבת גם היום.
II
לא זיהיתי אותו
לא זיהיתי אותו.
סירות רבות הגיעו לאי הזה, ואנשים רבים עזבו. את רעמת סוסי הפוני ואת קריאת העורבים הכרתי עוד קודם. אבל אינני זוכרת שמות של אנשים. מי שבא בא, ומי שהולך הולך. זה היה כל מה שידעתי.
אבל האיש ההוא היה שונה. מיד לאחר שפרק את חפציו עמד מול הים ולא זז זמן רב.
לא קיבלתי את פניו. זריתי מלח ים בשתי עיניו. דחפתי רוח חול עד לתוך פיו. משכתי בשולי מעילו כאילו אקרע אותם. גלגלתי את הכובע שהביא וגירשתי אותו לעבר הים.
כך קיבלתי את פני הבאים מן היבשה: ברוח שפוגעת בגדר האבנים וחוזרת, בשריקה הקורעת את קצה הגג.
הוא התנדנד. ברך אחת קרסה על אבן רטובה. המקל נתקע בין האבנים. דחפתי את כתפו מאחור. הוא היטלטל, אבל לא הסתובב.
אמרו שהוא צייר שבא מטוקיו. אמרו שגם בסיאול היה לו שם. אינני יודעת דברים כאלה. רק ראיתי אותו יושב זמן רב על העשב היבש. השמש שקעה ושוב זרחה. הוא עדיין היה שם.
רק אז ידעתי: האיש הזה לא יעזוב. הוא לא אדם שאצייר, אלא אדם שיצייר אותי.
לראשונה עצרתי את נשימתי מול בן אדם.
III
הרעדתי את מכחולו
הרעדתי את מכחולו.
בלילה נכנסתי דרך סדקי הדלת ושרקתי. קרעתי את נייר החלון, העפתי את השמיכה והפכתי קערת מים. הוא כיסה את פניו והתהפך, אבל לא ארז. לכן גם ביום לא הנחתי לו.
ביום שבו פתח לראשונה את כן הציור, הפלתי אותו. לכלכתי את הבד בחול והפכתי את כלי הצבע. חיכיתי שיכעס. שיפנה גב ויעזוב, כפי שעשו ציירי היבשה.
אבל הוא העמיד שוב את כן הציור. כרע ברך, ניער את החול ושוב לקח את המכחול. נשבתי חזק יותר. פרק ידו רעד והקו השתבש.
אז קרה דבר מוזר.
הוא לא ניסה לעצור את ידו הרועדת. להפך, הוא מסר את עצמו לטלטול שלי. הקו השחור שלו נעשה מחוספס יותר, כפוף יותר וחי יותר.
באותו רגע הבנתי: מה שכפוף אינו חלש, אלא לובש צורה של עמידה בקושי.
רציתי להפריע לו, אבל ציירתי אותו. בכל מקום שהרעדתי, ציורו צמח. בכל מקום שביקשתי למחוק, דמותו העמיקה.
באותו יום הבנתי לראשונה שיש אנשים שאינם מנצחים את הרוח, אלא נעשים רוח.
פחדתי מעט.
IV
שלחתי את סוס הפוני
שלחתי את סוס הפוני.
זה היה בוקר אחד, כששוטט בלי להחליט מה לצייר. דחפתי סוס פוני מן השדה אל מולו. הפעם לא כדי לקחת ממנו דבר. זאת הייתה חיה קטנה ורזה, רעמתה פרועה. היא לא הייתה גדולה או מבריקה כסוסי היבשה.
רציתי לראות כיצד יתייחס לחיה הדלה הזאת.
הוא הביט זמן רב. בגבו הכפוף של הפוני, בצווארו השמוט, ברעמה שהרוח שפשפה. הוא לא צחק ולא ריחם. רק נגע בכתפו שלו.
רק אז ידעתי: הוא ראה בחיה את עצמו. מי שנדחק מן היבשה. מי שחזר מן הבמה הגדולה אל אי קטן. מי שגבו כפוף ורעמתו פרועה.
כך גם גדרות האבנים באי הזה. אינן מתפארות בגובה. האבנים עומדות נמוך ונשענות זו על זו. הנמיכות היא דרך להחזיק מעמד זמן רב. גם הפוני וגם הוא כבר ידעו זאת.
מכחולו החל לנוע. קווי המתאר של הפוני נחרתו בשחור על הבד.
כבר לא הרעדתי אותו.
באותו יום חיה אחת ואדם אחד נעשו אחים בתוך אותו טבע מקומי.
ראיתי זאת.
לראשונה שקטתי למענו.
V
הערתי את העורב
הערתי את העורב.
זה היה כשהתחיל להתרגל לציור הפוני. טלטלתי והערתי עורב שישן על ענף של עץ מיש זקן. ציפור שחורה ורזה, עין אחת עכורה ולה רגל אחת. כששאר העורבים עפו בלהקה, היא נשארה לבדה. שלחתי אותה אל חלון הסטודיו שלו.
העורב לא קרא. רק הביט בו זמן רב. גם הוא הניח את המכחול והביט בציפור. בזמן שכל אחד נשא את שתיקת האחר, עברתי ביניהם והקשבתי.
הוא בוודאי לא ידע מה אמר העורב. אבל באותו לילה נכנסה לציורו ציפור שחורה. ציפור העפה נמוך מעל הים. או ציפור המשקיפה מאחורי כתפו של זקן הנשען על מקל.
אומרים שהעורב אינו מבשר טוב. אבל אני יודעת: העורב הוא נשמתם של אלה שלא הצליחו לעזוב.
האם גם הוא ידע? שהעורב בציורו הוא למעשה הוא עצמו?
מאותו יום נשאתי את קריאת העורב רק לכיוון הסטודיו שלו.
VI
הרמתי את הים
הרמתי את הים.
זה היה בסתיו אחד, כשמכחולו כבר נעשה מורגל מדי. משכתי גלים גדולים מן הים הרחוק. שלושה לילות ושלושה ימים נשבתי בלי הפסקה. גגות עפו, סירות דיג נשברו וחרדת האנשים התערבבה ברוח.
רציתי שיפחד. רציתי ללמד אותו שוב את הפחד שאדם צריך להכיר.
הוא פתח את דלת הסטודיו ויצא. בלי גלימת קש נגד הגשם, רק מקל אחד בידו. הוא עמד על מצוק החוף. מתחת לרגליו הגלים קמו כהרים וקרסו.
דחפתי אותו. גופו התנדנד, אבל הוא לא כרע. להפך, הוא נאחז במקל והחזיק מעמד.
אינני יודעת מה ראה אז. רק שעיניו פנו לקצה הים הרחוק, למקום שבו נולדתי. אולי זה היה אופק שמישהו הביט בו כל חייו. אולי זה היה המקום שאנשים הביטו בו זמן רב, מחכים למי שלא חזר.
אדם שהביט בים זמן רב מדי נעשה לפעמים אבן. ידעתי זאת מזמן. בכל פעם שאני עוברת ליד הסלעים האלה, אני מנמיכה את קולי.
כך היה גם באותו יום. עיניו לא פנו אל מרכז הסערה, אלא אל ההמתנה שמעבר לה.
מאותו יום הים בציוריו לא נרגע. הוא תמיד סער, תמיד היה שחור ותמיד חי. ובכל תמונה היה בהכרח אדם אחד העומד בגבו אל הים. זקן נשען על מקל. או אדם שנעשה אבן.
הסערה חלפה.
לא הצלחתי לשבור אותו. נתתי לו את הים.
VII
לקחתי ממנו את צבעיו
לקחתי ממנו את צבעיו.
את הים שנתתי לו לא היה אפשר לצייר בצבעים שהיו לו. הצבעים שהביא מטוקיו: כחול קובלט, אדום קדמיום, אולטרמרין עמוק. ייבשתי אותם אחד אחד. הקשיתי בלחות, הדהיתי בשמש וסדקתי במלח.
רציתי שיישאר בידיים ריקות. שכל צבעי היבשה, צבעי טוקיו וצבעי סיאול יעזבו אותו.
הוא ישב זמן רב מול בד ריק. כמו אדם שאינו יודע מה לצבוע. או כמו אדם שסוף־סוף יודע מה לא לצבוע.
בוקר אחד יצא לשדה. הלכתי אחריו. הוא אחז בידו חופן עלי עשב יבשים. הביט בהם זמן רב. זה לא היה ירוק, צהוב או חום. זה היה צבע שחי את כל הקיץ, עמד בסתיו וניצב לפני החורף. צבע שהזמן עיצב, צבע שטבע המקום מיצה לאט.
הוא חזר לסטודיו ויצר את הצבע הזה. הוא לא נוצר בבת אחת. עשרות פעמים ערבב, הוסיף שכבות ומחק.
כשלבסוף הופיע על הבד שלו צבע העשב היבש, ידעתי.
מה שלקחתי לא היה צבעו שלו, אלא הצבע שהיה עליו לוותר עליו.
עכשיו הוא מצייר בצבע שלי.
VIII
גרמתי לו לשכוח את שמו
גרמתי לו לשכוח את שמו.
כשבא לראשונה לאי הזה, היו לו שמות רבים. שם הפרס שקיבל בטוקיו. השם שבו כינה אותו עולם האמנות בסיאול. השם שהשאיר מורו. השם שחבריו זכרו. השמות האלה היו כבדים. בכל פעם שהרים מכחול, השמות התיישבו ראשונים על הבד.
העפתי אותם אחד אחד. תחילה לקחתי את השם של טוקיו. קברתי אותו בים עד שכבר לא חלם ביפנית. אחר כך לקחתי את השם של סיאול. חיכיתי עד שהמכתבים פסקו, חדשות התערוכות לא הגיעו והביקורים של המחפשים אותו נעשו נדירים.
הוא נעשה קל יותר ויותר. הדברים שרבצו על כתפיו נשרו, וכמידת התכופפות גבו, לבו הנמיך.
בשעת ערב אחת חתם בכתב קטן בפינת ציור. ג׳י (志), שפירושו כוונה: שם שחרת בעצמו לעצמו. הוא לא היה גדול ולא מתרברב. רק סימן שאדם אחד נושא כוונה אחת ועומד במקום אחד. זה היה שם וגם כותרת.
את השם הזה לא לקחתי.
באותו יום הוכיח אדם אחד שרק מי שאיבד את כל מה שאינו נחוץ יכול סוף־סוף לקבל את שמו שלו.
עברתי פעם אחת בשקט מעל שמו החדש.
IX
שמעתי את שתיקתו
שמעתי את שתיקתו.
מאותו יום שבו חרת את השם, דיבר פחות. חשבתי שזה עצב. חשבתי שזאת השלמה שקטה של אדם עם העולם ההולך ושוכח אותו.
אבל לא כך היה.
שתיקתו לא הייתה ריקה. היו בה קול הים, קול עלי העשב המתייבשים, נשימת הפוני ומשק כנפי העורב. ומתחת לכל הקולות האלה הייתי אני.
הוא הקשיב. בכך שלא דיבר, סוף־סוף שמע את דברי המקום.
יום אחד אורח מן היבשה שאל אם אינו מרגיש בודד. הוא רק חייך קלות. במקום לענות, פתח עוד מעט את החלון.
נכנסתי דרך הפתח, נענעתי פעם אחת את שולי בגדו של האורח ויצאתי.
זאת הייתה תשובתו.
X
אני עוזבת ומשאירה אותו
עכשיו אני עוזבת ומשאירה אותו.
הבוקר הרעדתי פעם אחרונה את חלון הסטודיו שלו. הוא לא הסתובב. היד שאחזה במכחול לא עצרה.
כשבא לראשונה לאי הזה, בחנתי אותו. הפלתי את כן הציור, לקחתי את צבעיו ואת שמו והרמתי את הים. רציתי שיכרע, שיעזוב או שיישבר.
הוא כרע, אבל לא עזב. נשבר, אבל שוב קם.
ובשלב כלשהו התחיל להידמות לי. גבו התכופף, אבל הוא לא היטלטל; מילותיו התמעטו, אבל העמיקו. הקו השחור שלו דמה למרקם שלי, וצבע העשב היבש שלו דמה לזמן שלי.
עכשיו אינו זקוק עוד למבחנים שלי. הוא עצמו נעשה לטבע המקום.
לא ארעיד אותו עוד. רק אשאר לצד ציוריו. ביום שיניח את המכחול אקבל את נשימתו האחרונה ואחזיר אותה לשדה, לים ולתוך העשב היבש.
אני באתי ראשונה, אבל הוא יישאר זמן רב יותר ממני.
בתוך הבד שלו
אנשוב לעולם.