Byun Shi-Ji/הצייר שבלע את הרוח/הצייר
Byun Shi-Ji · 邊時志
הצייר
2 / 3 · עברית
טקסט: Byun Joung Hoon
I
לבסוף חזרתי
לבסוף חזרתי.
עזבתי את האי הזה בגיל שש. לאוסקה, לטוקיו ואז לסיאול. בינתיים עברו ארבעים שנה.
אמרו שהצלחתי. קיבלתי פרס גדול ביפן, שמי נודע בעולם האמנות בסיאול ולימדתי סטודנטים באוניברסיטה. חשבתי שזאת דרכי.
אבל יום אחד, כשהתבוננתי פתאום בציור שלי, הבנתי.
אינני נמצא בשום מקום בציור הזה. היו בו עקבות מורי, אופנות התקופה וטכניקות מן המערב.
רק אני לא הייתי.
באותו לילה לא הצלחתי להירדם זמן רב.
מחוץ לחלון זרמו אורות סיאול, וממקום כלשהו מעבר לאורות נדמה ששמעתי רוח.
זאת הייתה הרוח מן היום הרחוק שבו עזבתי, נישא על גב אמי.
ארזתי. אנשים ניסו להניא אותי. ״מה תעשה באי הנידח ההוא?״
לא יכולתי לענות. רק ידעתי שלא אני הולך, אלא משהו קורא לי.
כשירדתי מן המטוס ופגשתי שוב לראשונה את הרוח הזאת, ידעתי.
הרוח לא הייתה רכה. היא דחפה אותי בגסות כאילו לא זיהתה אותי, נשבה מלח לתוך בגדיי וטפחה פעמיים מאחור על כתפי כשהסתובבתי.
למרבה הפלא, המגע הגס הזה לא היה זר. זאת הייתה בדיוק הרוח שספגתי בילדות על גב אמי.
אמי קראה לרוח הזאת ״האלמאנג״. היא אמרה שבאה מן הים המערבי ביום הראשון של החודש השני בלוח הירח, נשארת חמישה־עשר יום ועוזבת.
אסור לשכוח להכין עוגות אורז ולהניחן על שפת הים, כך אמרה.
צלחת קטנה של עוגות אורז, רוח ים מלוחה וריח ידיה של אמי.
כשהלכתי ברחובות טוקיו, וכשהרמתי מכחול בסטודיו בסיאול, לא נזכרתי בשמה של האלמאנג אף פעם.
לא פעם אחת בארבעים שנה. למדתי שזאת אמונה טפלה, וחשבתי שזה מנהג עתיק וטיפשי.
אבל ברגע שירדתי מן המטוס, השם חזר קודם כול בגוף.
מה שראשי לא זכר, כתפי זכרו. הרוח שנגעה בפניי קראה לי בקולה של אמי.
שמעולם לא עזבתי.
רק זמן רב, רב מאוד, הייתי בדרך חזרה.
II
ידיי היו ריקות
ידיי היו ריקות.
בשנה הראשונה לאחר שחזרתי לא הצלחתי לצייר דבר.
הכנתי סטודיו, העמדתי בד והכנתי צבעים.
הרמתי את המכחול, אבל היד לא זזה. לא ידעתי מה לצייר.
הטכניקות שלמדתי בטוקיו נראו זרות לאדמה הזאת. הנופים שציירתי בסיאול לא היו כאן.
כל מה שהיה לי היה חסר תועלת במקום הזה.
התביישתי. אדם שצייר ארבעים שנה עמד כילד מול בד ריק.
סגרתי את דלת הסטודיו ויצאתי לשדה. לא ניסיתי לראות משהו. רק רציתי להיות שם.
על אדמת המקום הזה, בתוך הרוח שלו.
השמש זרחה ושקעה. עלי העשב נעו, וסוס פוני חלף. לא עשיתי דבר.
רק הבטתי. היו ימים שבהם המכחול שלי עצר זמן רב מול בית נמוך בעל גג קש. לפני שראיתי את הצורה, ראיתי את התנוחה.
מולו למדתי לאט שאסור למהר בציור.
כך עברה שנה.
אנשים בוודאי חשבו שוויתרתי על הציור. לפעמים גם אני חשבתי כך.
אבל כשאני מביט עכשיו לאחור, זאת הייתה השנה החשובה ביותר.
נדרשה שנה להניח את כל מה שאחזתי בו. נדרשה שנה כדי שידיי יהיו ריקות.
עדיין לא ידעתי אז שרק כשידיי ריקות, טבע המקום יכול להניח בהן משהו.
רק חיכיתי.
III
ראיתי את צבע עלה העשב
ראיתי את צבע עלה העשב.
זה היה בסוף הסתיו ההוא. ישבתי בשדה, ובלי משים הושטתי יד וקטפתי עלה עשב.
הנחתי אותו על כף ידי והבטתי בו זמן רב.
ראיתי את צבע עלה העשב.
זה היה מוזר. ציירתי ארבעים שנה, אבל מעולם לא ראיתי צבע כזה של עלה עשב.
קראתי לו ירוק וחלפתי הלאה, קראתי לו עלה יבש ושכחתי.
אבל באותו יום אי אפשר היה לקרוא לעלה שעל כף ידי בשום שם.
זה היה צבע שחי את כל ירוק הקיץ. צבע שהתייבש לאט בשמש הסתיו.
צבע שהרוח שפשפה אין־ספור פעמים ונספג במלח. צבע שהזמן עיצב, שטבע המקום מיצה.
זה לא היה זהוב. זהוב מפואר מדי. זה גם לא היה חום.
חום כהה מדי. זה היה צבע עלה עשב יבש. לא היה לו שם אחר. הצבע הזה היה רק הצבע הזה.
חזרתי לסטודיו עם העלה. התחלתי לערבב צבעים.
נכשלתי עשרות פעמים. כשהוספתי אדמה, הצבע היה כבד מדי; כשהוספתי צהוב, היה קל מדי.
כשניסיתי להחיות את זיכרון הירוק, הוא נעשה שקרי; כשהדגשתי רק את היובש, נעשה צבע מת.
כעבור ימים, כשהצבע הופיע לבסוף על הבד, עצרתי את ידי והבטתי זמן רב.
לא אני יצרתי אותו. טבע המקום שאל את ידי וצייר את צבעו שלו.
באותו יום ידעתי לראשונה.
שלא אני הוא המצייר את הציור.
IV
עמדתי מול סוס הפוני
עמדתי מול סוס הפוני.
ביום שראיתי לראשונה את החיה בשדה, לא יכולתי לזוז זמן רב.
זה היה סוס קטן ורזה, רעמתו פרועה. לא גדול כסוסי היבשה, ולא מבריק.
לא סוס מרוץ ולא סוס עגלה. רק חיה זקנה שחיה ועברה את כל הרוח, הגשם והשמש של האדמה הזאת.
הוא הביט בי. גם אני הבטתי בו. קרה דבר מוזר.
בגבה הכפוף של החיה ראיתי את גבי.
בצווארה השמוט ראיתי את צווארי.
ברעמה שהרוח שפשפה ראיתי את שערי, שחזר לאחר ארבעים שנות נדודים.
התביישתי, וגם שמחתי לפגוש בו.
כשחייתי ביבשה רציתי לצייר סוסים גדולים. סוסים מרשימים, שריריהם מבריקים ורעמתם מתנופפת.
כאלה שציירו ציירי המערב. אבל באדמה הזאת לא היו סוסים כאלה.
כאן היה סוס שדמה לי. מי שנדחק, מי שהוקטן, ובכל זאת לא עזב עד הסוף.
באותו יום חזרתי לסטודיו וציירתי פוני בפעם הראשונה.
לא ציירתי אותו גדול או מפואר. רק כפי שהיה: גב כפוף, צוואר שמוט ורעמה פרועה.
כשסיימתי ופסעתי לאחור להביט, חייכתי.
זה לא היה דיוקן של פוני.
זה היה הדיוקן העצמי שלי.
V
קיבלתי את העורב
קיבלתי את העורב.
בוקר חורפי אחד ישבה ציפור שחורה ליד חלון הסטודיו.
זה היה עורב זקן ורזה, בעל רגל אחת ועין אחת עכורה.
כשהציפורים האחרות עפו בלהקה, הוא נשאר לבדו.
לא גירשתי אותו. רק הבטתי בו.
ביבשה אמרו שהעורב אינו מבשר טוב. כשקרא עורב, אנשים אמרו שהוא מביא מזל רע ופיזרו מלח.
כך גם אני למדתי שנים רבות, וכך האמנתי.
אבל באותו בוקר העורב בחלון לא היה יצור מפחיד. הוא רק היה מי שלא הצליח לעזוב.
מי שנדחק מן הלהקה, מי שרואה את העולם בעין אחת. ומי שבסופו של דבר לא עזב את המקום הזה.
זיהיתי משהו. משהו בציפור הזאת היה גם בתוכי.
מי שנדחק מעולם האמנות ביבשה. מי שראה את העולם בעין אחת, אולי בעין הלא נכונה.
ובכל זאת לא עזב את מקומו עד הסוף.
מאותו יום התחלתי לצייר עורבים. אנשים התפלאו.
״למה דווקא עורבים? יש גם עקעק, ויש לבנית.״
לא יכולתי לענות. רק ידעתי.
העורב אינו מבשר טוב ואינו מבשר רע. הוא דמותם של מי שעמדו בתנאי המקום.
דמותם של מי שלא עזבו את המקום הזה, ששמרו עליו, שלא איבדו את צבעם עד הסוף.
העורב בציור שלי אינו עצוב.
רק יש לו פנים של מי שהחזיק מעמד זמן רב.
אני יודע שפניי הולכות ודומות לפנים האלה.
VI
עמדתי בתוך הסערה
עמדתי בתוך הסערה.
בסתיו ההוא הרוח לא פסקה שלושה ימים ולילות.
גגות עפו, סירות דיג נשברו וחרדת האנשים התערבבה ברוח.
לא יכולתי לשבת בסטודיו. אינני יודע מה משך אותי.
רק מקל ביד, בלי גלימת קש נגד הגשם, יצאתי למצוק.
הגלים התרוממו כהרים וקרסו. הרוח דחפה אותי.
עוד צעד אחד, והייתי נשאב לתוך הים השחור.
למרבה הפלא, לא פחדתי.
הרוח קרעה את שולי בגדיי ונכנסה, סבבה פעם אחת בתוך גופי ויצאה.
לראשונה הבנתי מה פירושו להיות בתוך טבע המקום.
ביבשה התחמקתי מן הגשם. חסמתי את הרוח ופחדתי מסערות.
הם היו דברים מחוץ לי, דברים המאיימים עליי.
אבל באותו יום על המצוק ידעתי.
טבע המקום אינו מחוץ לי. זה המקום שרק בתוכו אני יכול להתקיים.
הסערה לא הייתה אסון. היא הייתה הרגע שבו טבע המקום התגלה לעצמו בעומק הגדול ביותר.
ורק באותו רגע נעשיתי חלק ממנו.
חזרתי לסטודיו והתחלתי לצייר את הים. הים שלי אינו שקט.
הים שלי תמיד סוער. שחור, מחוספס וחי.
אנשים שואלים: ״למה אינך מצייר ים רגוע?״ אני עונה:
״הים שראיתי מעולם לא היה שקט.״
באותו יום על המצוק ראיתי את הים שאצייר כל חיי.
VII
ויתרתי על הצבעים
ויתרתי על הצבעים.
היו לי צבעים שהבאתי מטוקיו.
כחול קובלט, אדום קדמיום, אולטרמרין עמוק ואדום ורמיליון מפואר.
אלה היו פיגמנטים משובחים שבאו מאירופה, וכל כלי היה יקר.
שמרתי עליהם זמן רב.
לא השתמשתי בהם בפזיזות; ניקיתי אותם היטב ואחסנתי.
אבל כשחייתי באי הזה הרגשתי שהצבעים האלה נעשים זרים יותר ויותר.
כחול הקובלט לא יכול לצייר את הים כאן.
הים הזה היה שחור יותר, מחוספס יותר ועמוק יותר. אדום הקדמיום לא נמצא כאן בשום מקום.
באי הזה לא היה צבע שצועק כך. גם האולטרמרין והוורמיליון לא היו שפת המקום הזה.
יום אחד אספתי את הצבעים האלה למקום אחד.
הבטתי בהם זמן רב. הם היו תהילת נעוריי, העדות להצלחתי וגאוותי.
אבל הם לא היו צבעיו של המקום הזה. לא השלכתי אותם.
רק הנחתי במגירה עמוקה ולא הוצאתי שוב.
במקומם הנחתי צבעים חדשים.
אדמה, דיו וצבע עשב יבש שיצרתי בעצמי. הם לא היו מפוארים. רק שלושה.
אנשים התפלאו.
״הצבעים לא מעטים מדי? עליך להשתמש במגוון רחב יותר.״
לא יכולתי לענות. רק ידעתי.
ציור אינו עשיר מפני שיש בו צבעים רבים.
רק כשהצבעים מעטים, הם מוצאים את מקומם.
עכשיו יש על הבד שלי רק שלושה צבעים.
אבל אני יודע שבתוך שלושת הצבעים האלה נמצא כל זמנו של האי הזה.
והמקום שהשארתי בין הצבעים, החלל הריק, היה הכבד ביותר.
המקום הריק לא היה ריק.
היו בו מה שלא נאמר, מה שלא צויר והזמן שהושאר.
לוותר היה הדבר הקשה ביותר.
אבל רק לאחר שוויתרתי, התחלתי סוף־סוף לצייר.
VIII
חרתתי את שמי
חרתתי את שמי.
זה לא היה יום מיוחד.
רק סיימתי ציור ושטפתי את המכחול.
פתאום ראיתי פינה ריקה בבד.
זה היה המקום לחתימה. ידי עצרה לרגע.
זמן רב היה לי קשה לכתוב את שמי.
בשם מימי טוקיו התערבבה הגייה יפנית, ועל השם מימי סיאול רבץ משקלו של עולם האמנות.
אף שם לא התאים למקום הזה, לציור הזה.
הרמתי את המכחול ושוב הנחתי אותו.
ישבתי כך זמן רב. אינני יודע מה הוביל אותי אז.
טבלתי מכחול קטן בדיו וכתבתי סימן אחד בפינת הבד.
ג׳י (志), שפירושו כוונה.
כתבתי אותו קטן, בלי התרברבות.
רק כסימן שאדם אחד נושא כוונה אחת ועומד כאן.
זה לא היה שם אמנותי ולא שמי המקורי.
רק שם שנתתי לעצמי.
לא שם שטוקיו נתנה.
לא שם שסיאול נתנה.
לא שם שנתן מורי,
ולא שם שנתנה משפחתי.
במקום שבו עמדתי בידיים ריקות, כרעתי מול טבע המקום וקיבלתי את צבע העשב היבש, עלה מתוכי סימן אחד.
הבטתי בו זמן רב.
לא התביישתי.
סוף־סוף יכולתי לכתוב את שמי על ציור שציירתי.
אבל עם הזמן ראיתי שהסימן האחד הזה לא היה רק שם.
כל הציורים שציירתי בחיי נשאו לבסוף כוונה אחת, ולכן הסימן היה חתימה וגם כותרת.
השם שנתתי לעצמי נעשה לכותרת של מכלול ציוריי.
נדרשו ארבעים שנה.
IX
איבדתי את המילים
איבדתי את המילים.
מאותו יום שבו חרתתי את השם, דיברתי פחות ופחות.
גם למבקרים לא עניתי באריכות.
גם במכתבים כתבתי רק משפטים קצרים.
לפעמים עבר יום שלם בלי שאמרתי מילה.
אנשים שאלו לפעמים בשקט:
״אתה לא מרגיש טוב?״ רק חייכתי.
לא הייתי חולה. רק היה לי פחות לומר.
זה היה מוזר. ביבשה דיברתי הרבה.
פיתחתי תיאוריות על ציור, דנתי עם עמיתים לילות שלמים וכתבתי על זרמי המערב ורוח המזרח.
חשבתי שהמילים האלה הן מחשבתי.
אבל כשבאתי למקום הזה, הבנתי.
כל המילים האלה לא היו מחשבתי.
הן היו רק דברים שאמרתי מפני שפחדתי מהשתיקה. כאן לא פחדתי ממנה.
כשהפסקתי לדבר, התחלתי לשמוע קולות אחרים.
קול הרוח המלטפת עלה עשב.
קול הפוני המסדיר את נשימתו.
קול העורב המקפל את כנפיו.
קול הים המתהפך מרחוק.
ומתחת לכל הקולות האלה היה קולו הנמוך של טבע המקום עצמו.
בכך שלא דיברתי, יכולתי סוף־סוף לשמוע אותו.
יום אחד שאל אורח:
״אינך מרגיש כאן בודד, המורה?״
לא יכולתי לענות. רק פתחתי עוד מעט את החלון.
האורח בוודאי לא ידע שזאת הייתה תשובתי.
במקום שאין מילים, טבע המקום ממלא את החלל.
במקום שהוא ממלא, הציור צומח.
מאז בערך הפסקתי לתקן אפילו קו רועד אחד בציוריי.
את הרעד שהייתי מוחק בצעירותי השארתי כפי שהיה.
מפני שרק לאחר זמן רב למדתי שהחיוּת קודמת לשלמות.
עכשיו אני עונה בציורים במקום במילים.
X
נעשיתי לטבע המקום
נעשיתי לטבע המקום.
הבוקר פתחתי את חלון הסטודיו. הרוח נכנסה ונענעה את שולי בגדיי.
לא הסתובבתי. רק הרמתי מכחול.
כשבאתי לכאן לראשונה, פחדתי מכול.
פחדתי מהרוח, מהסערה ומהשתיקה.
ובעיקר פחדתי מעצמי.
פחדתי להישאר בידיים ריקות, לאבד את שמי ולהישכח מלב האנשים.
אבל עכשיו אינני פוחד. מפני שידיי התרוקנו, טבע המקום מילא אותן.
מפני שהנחתי הכול, שם אחד עלה מתוכי.
מפני שהאנשים שכחו אותי, טבע המקום זכר אותי.
ביבשה ציירתי ציורים.
במקום הזה נעשיתי לציור.
גבי הכפוף דמה לגב הפוני, עיני האחת העכורה דמתה לעין העורב הזקן,
וידיי היבשות דמו לצבע העשב היבש. שתיקתי דמתה לקולו הנמוך של המקום.
בצעירותי למדתי לצייר היטב.
רק בזקנתי למדתי על מה לוותר.
ציורי בא מאוחר, אבל דווקא לכן נעשה סוף־סוף שלי.
עכשיו אני יודע.
החיים הם גלות. אבל האמנות היא ברכה.
ברכה שאפשר לקבל רק במקום הגלות.
ביבשה היו לי ציורים.
כאן היה לי טבע המקום. והוא קיבל אותי לתוכו.
יום אחד יגיע היום שבו אניח את המכחול.
באותו יום תקבל הרוח את נשימתי האחרונה ותחזיר אותה לשדה, לים ולתוך העשב היבש.
אינני עצוב על כך. מפני שכבר נעשיתי חלק מן המקום הזה.