Byun Shi-Ji/הצייר שבלע את הרוח/הציור
Byun Shi-Ji · 邊時志
הציור
3 / 3 · עברית
טקסט: Byun Joung Hoon
I
התחלתי לאחר שהושלמתי
התחלתי לאחר שהושלמתי.
ברגע שבו הניח הצייר את המכחול האחרון, הוא פסע צעד לאחור ואני פסעתי צעד קדימה.
הוא בוודאי חשב שיצר אותי. אבל אני יודע. הוא יצר רק את גופי.
את הרוח שבתוכי הוא לא יצר.
טבע המקום שולח אותה מזמן.
את צבע העשב היבש שבתוכי הוא לא ערבב.
הזמן של המקום הזה שאל את ידו ונשאר כאן.
לראשונה פקחתי עיניים על הבד.
ראיתי את תקרת הסטודיו הנמוכה. שמעתי את הים מחוץ לחלון.
וראיתי את גבו הכפוף של אדם אחד.
הוא הביט בי זמן רב.
גם אני הבטתי בו זמן רב.
שנינו ידענו. מכאן ואילך נחיה זמנים שונים.
הוא יזדקן, ואני אשאר גם אחרי שייעלם.
בשקט התחלתי לנשום.
II
נתליתי על הקיר
נתליתי על הקיר.
ביום שבו יצאתי מן הסטודיו ונכנסתי לראשונה למרחב אחר,
הונחתי תחת אור זר.
זה היה קיר לבן. מסגרת עץ הקיפה אותי ולוחית קטנה הוצמדה לצדי.
אנשים קראו לזה ״תערוכה״.
לא ידעתי מהו האור הזה ומהם המבטים האלה.
אנשים חלפו לפניי.
אחדים במהירות ואחרים לאט. אחדים הטו ראש ואחרים כיווצו עיניים.
אחדים עצרו זמן רב והביטו בי.
רק אז ידעתי. לא הייתי תלוי על קיר.
הלכתי ונכנסתי לעיניו של כל אדם ואדם.
היו עיניים שחלפו על פניי, והיו שהניחו לי להישאר לרגע.
אבל בתוך מבט אחד בלבד,
המבט שנשאר זמן רב, צוירתי בפעם השנייה.
מה שהצייר צייר היה גופי.
מה שעיני הצופה ציירו היה נשמתי.
סוף־סוף ידעתי.
ציור אינו מסתיים בסטודיו.
הוא מתחיל שוב במקום שבו עיניו של מישהו מתעכבות.
תלוי על הקיר, הלכתי וגדלתי לאט.
III
אני סוס פוני
אני סוס פוני.
החיה שהצייר ראה בשדה נמצאת בתוכי.
גב כפוף, צוואר שמוט, רעמה פרועה. אבל אינני דיוקן של החיה הזאת.
אני לבו של האדם שהביט בה.
הצייר עמד לפניי ונגע בכתפו שלו.
גם אני יודע. הוא לא ראה חיה, אלא את עצמו משתקף בתוכה.
מי שנדחק. מי שהוקטן. ובכל זאת לא עזב עד הסוף.
עכשיו אנשים עומדים לפניי. אחד אומר:
״זה סתם סוס.״
אחר אומר:
״איזו חיה בודדה.״
אבל לפעמים, לעיתים נדירות מאוד, אדם עומד לפניי ואינו זז זמן רב.
כתפיו כפופות מעט. עיניו עכורות.
אני יודע. גם הוא רואה את עצמו.
הפוני שבתוכי כבר אינו אחד.
פוני אחד של הצייר,
ועוד פוני של כל אדם שהביט בי. כך אני נעשה בשקט לעדר.
אני כאן, אח לאלה שנדחקו.
IV
אני נושא עורב בתוכי
אני נושא עורב בתוכי.
ציפור שחורה שצייר הצייר. רזה, עין אחת עכורה, ציפור בעלת רגל אחת שלא יכלה לעזוב.
אנשים נרתעים לפעמים לפניי.
״למה דווקא עורב?״ אחד מסיט את עיניו ואחר נאנח.
אינני מאשים אותם.
כך לימדו אותם זמן רב. שהעורב מבשר רעה, שאמם פיזרה מלח.
אבל העורב שבתוכי אינו מבשר רעה.
הוא רק מי שהחזיק מעמד. מי שנדחק מן הלהקה, איבד עין ורגל ובכל זאת לא עזב את מקומו עד הסוף.
מי שספג את כל רוחות האדמה הזאת, עמד בכל גשמיה, ובכל זאת לא איבד את נוצותיו השחורות.
לפעמים אדם נשאר לפניי זמן רב.
לבושו מסודר, אבל משהו בו כחוש מעט.
עיניו צלולות, אבל משהו בהן עכור מעט.
הוא מביט בעורב שבתוכי. גם העורב מביט בו.
באותו רגע שני עורבים מזהים זה את זה.
אני יושב ביניהם בשקט.
אינני מפריע.
רק נותן מקום.
לא מבשר טוב ולא מבשר רע. רק מי שהחזיק מעמד.
זאת הציפור שאני נושא.
V
אני מכיל סערה
אני מכיל סערה.
הים שהצייר ראה מן המצוק עדיין סוער בתוכי.
גלים שחורים מתרוממים כהרים וקורסים.
הרוח נושבת בלי הרף בתוך התמונה.
אני כבול למסגרת, אבל הים שבתוכי מעולם לא היה שקט.
אנשים שואלים לא פעם לפניי:
״למה הוא סוער כל כך?״ ״למה לא צייר ים רגוע?״
אינני עונה.
רק מוסיף לטלטל את הים שבתוכי.
אבל לפעמים אדם בא לפניי ואינו זז זמן רב.
כתפיו רועדות מעט. נשימתו מעמיקה.
אני יודע. גם הוא אדם שיש בתוכו סערה.
יש בעולם אנשים כאלה.
שקטים מבחוץ, אבל בתוכם תמיד מכים גלים.
אנשים שלילות רבים אינם נרדמים, ומיטלטלים בלי סיבה.
כשאדם כזה עומד לפניי, הוא חש סוף־סוף הקלה.
״הסערה הזאת שבתוכי אינה רק שלי.״
״מישהו כבר צייר אותה.״
״לכן אינני משוגע.״
כשהוא חוזר ונושא איתו את ההקלה הזאת, הסערה שבתוכי עוצרת לרגע את נשימתה והולכת בעקבותיו, איתו.
הסערה הזאת אינה אסון.
היא הדרך שבה נשמות מסוימות חיות.
למענן אני סוער גם היום.
VI
אני צבע העשב היבש
אני צבע העשב היבש.
עלה עשב אחד שהצייר הניח על כף ידו והביט בו זמן רב. צבעו מרכיב את כולי.
אל תקראו לי זהוב. זהוב מפואר מדי.
אל תקראו לי חום. חום כהה מדי.
אין לי שם אחר. אני רק צבע של עלה עשב יבש.
בתוכי נמצא הזמן שחי את כל ירוק הקיץ.
בתוכי נמצא הזמן שהתייבש לאט בשמש הסתיו.
בתוכי נמצא הזמן שהרוח שפשפה, שהמלח נספג בו, שהגשם הרטיב ושוב התייבש.
מעט צבעים אינם הופכים ציור לעני.
צבע חדגוני אינו הופך את הזמן לחדגוני.
בתוך צבעי האחד נמצאת דרכו של אדם שחזר לאחר נדודים ממושכים.
בתוך צבעי האחד נמצא הזמן שטבע המקום מיצה לאט.
לפעמים אדם עומד לפניי.
הוא מביט בי ואז משפיל את מבטו אל כף ידו.
גם על כף היד הזאת מונח עלה עשב בלתי נראה.
אני יודע.
גם הוא מביט עכשיו בצבע הזמן שלו.
VII
יש לי רק מה שנחוץ
יש לי רק מה שנחוץ.
דיו וצבע עשב יבש. זה כל מה שיש בי.
הפיגמנטים המפוארים שהצייר הניח במגירה עמוקה, הקובלט, הקדמיום, האולטרמרין והוורמיליון, אינם בתוכי.
לפעמים אנשים עומדים לפניי ואומרים:
״למה יש כל כך מעט צבעים?״
״אפשר היה לצייר בעושר רב יותר.״
אינני עונה.
רק פורש בשקט את שני צבעיי.
הדיו הוא הלילה של המקום הזה. צבע העשב היבש הוא הזמן כאן.
לילה וזמן. די בשניהם לעולם שלם.
אילו היו יותר צבעים, הייתי דווקא עני יותר.
אילו היו יותר צבעים, אף צבע לא היה מוצא את מקומו.
אילו היו יותר צבעים, קול המקום היה נקבר.
לפעמים אדם אומר לפניי:
״הפשטות הזאת עמוקה באופן מוזר.״
רק אז אני מחייך בשקט.
הוא זיהה.
שוויתור הוא שפע.
שמיעוט הוא עומק.
שבתוך שני צבעים נמצאים עשרת אלפים צבעים.
הבד שלי אינו עני.
לבד שלי יש בדיוק מה שנחוץ לו.
זה העושר שלי.
VIII
אני נושא סימן אחד בתוכי
אני נושא סימן אחד בתוכי.
באחת מפינותיי, במקום קטן, נמצא סימן שנכתב בדיו.
ג׳י (志), שפירושו כוונה.
אינו גדול. אינו מפואר.
הוא יושב בשקט במקום שקשה לראות.
לפעמים אנשים חולפים ואינם מבחינים בסימן.
מביטים ברוח שבתמונה, בים,
ובפוני, ומבטם אינו מגיע לסימן הקטן.
אינני מאשים אותם.
הסימן הזה אינו שם כדי להתפאר.
הוא רק מציין שאדם אחד עמד במקום אחד.
אבל לפעמים אדם שוהה לפניי זמן רב ומגלה את הסימן הקטן.
הוא מתכופף, מתקרב ומביט.
״זה שם אמנותי או השם המקורי?״
״מה פירושו?״
״זאת חתימה או כותרת?״
אינני יכול לענות.
רק פורש בשקט את הזמן הכלול בסימן הזה.
אי אפשר לקבוע שהוא רק דבר אחד.
זה שם שאדם נתן לעצמו, וגם כותרת כל הציורים שצייר בחייו.
הוא יושב קטן כחתימה, אבל בכוונה שבו מחזיק את התמונה כולה.
שם וכותרת, שני המקומות חופפים בסימן אחד.
לא טוקיו נתנה את השם.
לא סיאול נתנה אותו.
לא המורה, המשפחה או העולם.
במקום שבו התרוקנו ידיו, כרע מול טבע המקום וקיבל את צבע העשב היבש, אדם אחד דלה מתוך עצמו את הסימן הזה.
אבל הסימן האחד לא היה רק שלו.
מזמן זרמו בארץ הזאת סיפורי אנשים שמחקו את עצמם והשאירו רק כוונה.
דבר הנשאר יותר מן השם, השוהה יותר מן הגוף. גם אחרי שאדם נעלם, יש כוונות הנשארות כרוח.
כשם שסיפור עתיק נשאר באדמה, צייר אחד השאיר ציורים.
לכן הסימן האחד, 志, הוא שמו של אדם, וגם חתימתם השקטה של אלה שביקשו להנמיך את עצמם ולהשאיר רק כוונה.
הסימן קטן, אבל הוא מרכז הכובד שלי.
בלעדיו התמונה כולה הייתה נסחפת.
בזכותו אני יכול להכות שורש במקום אחד.
רק מי שנושא כוונה יכול לקבל את שמו שלו.
רק מי שיש לו שם יכול להישאר כציור.
על הסימן האחד הזה אני נושם בשקט גם היום.
IX
אני מדבר בשתיקה
אני מדבר בשתיקה.
על פני התמונה שלי אין כתב. אין הסבר.
אפילו הכותרת ריקה לעיתים קרובות.
הצייר לא נתן לי מילים.
מפני שצייר אותי בשתיקה.
עכשיו גם אני עומד בשתיקה לפני אנשים.
כשאנשים עומדים לפניי, הם פותחים לפעמים את פיהם.
״מה מצויר כאן?״
״מה המשמעות?״
״איזה מסר יש בו?״
אינני עונה. לא מפני שאין תשובה.
מפני שאי אפשר להעביר את התשובה למילים.
הרוח שבתוכי אינה מילים.
הים שבתוכי אינו משפט.
את העשב היבש שבתוכי אי אפשר לתרגם לשום שפה.
אבל לפעמים אדם שותק לפניי.
אינו מבקש הסבר. אינו שואל למשמעות.
רק מביט זמן רב.
בשתיקה הזאת אני סוף־סוף פונה אליו.
במשהו שאינו מילים. במרקם הרוח, בנשימת הים, בזמן עלי העשב.
הוא מבין.
גם הוא עצמו כנראה לא יוכל להסביר מה הבין.
רק שכשהוא מסתובב ללכת, כתפיו קלות מעט יותר.
קרן אור כלשהי נשארת בעיניו.
די בכך.
במקום שהמילים אינן מגיעות אליו יש ציור.
במקום שההסבר נעצר בו זורם טבע המקום.
אני מי שמדבר בשתיקה.
ורק מי שיודע להקשיב לשתיקה יוכל סוף־סוף לשמוע אותי.
X
אני נשאר
אני נשאר.
הצייר הזדקן. ידו התחילה לרעוד, ומכחולו האט בהדרגה.
יום אחד הניח את המכחול האחרון.
ולא הרים אותו עוד.
הרוח קיבלה את נשימתו האחרונה והחזירה אותה לשדה.
ראיתי את כל זה.
לא הייתי עצוב.
הוא לימד אותי משהו.
שהגלות היא ברכה. שהסוף הוא התחלה אחרת.
שטבע המקום ממשיך לנשוב בציוריו של אדם גם אחרי שנעלם.
עכשיו אני לבד.
אבל אינני בודד.
תלוי על הקיר, אני ער בכל יום.
אנשים באים ואנשים הולכים.
תקופה חולפת ותקופה באה.
האור במוזיאון משתנה, ועץ המסגרת מתיישן.
אבל הרוח שבתוכי אינה עוצרת.
הים שבתוכי אינו נרגע.
העשב היבש שבתוכי אינו מאבד את צבעו.
הפוני עדיין עומד בשדה, והעורב עדיין רואה את העולם בעין אחת.
הזקן הנשען על מקל עדיין מביט מעבר לאופק.
יום אחד יעמוד ילד לפניי.
הילד לא יכיר את שמו של מי שצייר אותי.
אבל בעיני הילד שיראה אותי אצויר שוב.
זה הנצח שלי.
הצייר יצר אותי.
עיני הצופה יוצרות אותי מחדש.
וטבע המקום הבלתי נראה יוצר אותי מחדש בלי הרף.
התחלתי לאחר שהושלמתי, ולא אסתיים.
בשקט אני כאן. היום, מחר וגם אחר כך.
בצבע עשב יבש, במרקם רוח שחורה, באותו מקום שאדם גילה לאחר ארבעים שנות דרך חזרה,
אני נשאר.