הצייר שבלע את הרוח

.אני באתי ראשונה לפני שטביעת רגלו של אדם נחה ,על האי הזה כבר עברתי מעל האבנים .השחורות לפני שהסוסים הקטנים של ג׳ג׳ו ,נולדו כבר הייתה בי היד שתעצב .את רעמתם לפני שהעורב ,קרא כבר הכרתי את סיבי .קולו לפני שעץ זקן הוריד שורשיו ,אל האדמה כבר הרעדתי את המקום ההוא .אלף פעמים זמן רב לפני שבני אדם למדו לקרוא לאדמה הזאת ,ג׳ג׳ו עבדתי כדי לברוא .את צבע העשב היבש עד שהירוק ,יתעייף עד שהצהוב ,יעמיק עד שהעשב יקבל לבסוף את צבע הזמן ,שעבר בו עמדתי .לצדו ,ואז ,יום אחד אדם אחד .חזר ,מקל בידו ,כתפיים כפופות גב פונה .אל הים ,ראיתי אותו אך לא קיבלתי .את פניו רק משכתי .את שולי בגדו רק הרעדתי מעט .את קצה מכחולו מי שבא מרחוק .אינו יכול לחיות כאן רק מי שכורע ,לפניי יוכל לבסוף .לצייר אותי ,כדי לבחון אותו אני נושבת .גם היום —

לא זיהיתי .אותו סירות רבות הגיעו ,אל האי הזה ובני אדם רבים עזבו .ממנו איני זוכרת .את שמותיהם ,מי שבא .בא ,מי שהולך .הולך רק זאת .אני יודעת אבל האיש ההוא .היה שונה מיד לאחר שהניח ,את מטענו עמד מול הים ולא זז .זמן רב לא קיבלתי .את פניו זריתי מלח ים .בעיניו דחפתי חול .אל פיו משכתי את שולי ,מעילו כאילו רציתי .לקרוע אותו את הכובע ,שהביא איתו גלגלתי והדפתי .אל הים כך קיבלתי תמיד את הבאים :מן היבשה כרוח המכה בחומת אבן ,ושבה לאחור כשריקה חדה החותכת .את קצה הגג .הוא התנדנד ברך אחת כרעה .על אבן רטובה מקל ההליכה שלו נתקע .בחריץ הסלע דחפתי אותו ,מאחור .בכתף גופו ,רעד אך הוא .לא הסתובב בני אדם אמרו שהוא צייר .מטוקיו בני אדם אמרו שגם בסיאול .היה לו שם דברים כאלה .איני מכירה רק ראיתי שהוא ישב זמן רב מאוד .בתוך העשב היבש .השמש שקעה ואחר כך .שבה ועלתה הוא עדיין .היה שם רק אז :הבנתי האיש הזה .אינו מן ההולכים לא הוא .האדם שעליי לצייר הוא האדם .שיצייר אותי ,לראשונה ,לפני בן אדם עצרתי לרגע .את נשימתי —

הרעדתי .את מכחולו בימים הראשונים ,לאחר שובו בלילות זחלתי מבעד לסדקים אל חדרו ושרקתי .עד הבוקר קרעתי את נייר .החלון הרמתי .את השמיכה הפכתי .קערת מים הוא כיסה את פניו והתהפך .על צדו אך לא ארז .את חפציו לכן גם ביום .לא הנחתי לו ביום שבו הקים לראשונה ,את כן הציור שלו .הפלתי אותו לכלכתי את הבד .בחול שפכתי .את הצבעים חיכיתי .שיכעס חיכיתי ,שיפנה אליי גב ,כמו ציירי היבשה .וילך אבל הוא הקים את כן הציור .מחדש .כרע ברך ניקה .את החול לקח שוב .את המכחול בידו נשבתי .חזק יותר פרק ידו .רעד הקו .נשבר אז התרחש .דבר מוזר הוא לא ניסה לעצור .את היד הרועדת ,להפך הוא מסר את עצמו .לרעד שלי הקו השחור שלו ,נעשה מחוספס יותר ,כפוף יותר .חי יותר לראשונה :הבנתי מה שמתכופף .אינו חלש זו צורתו של דבר .שעמד בכך רציתי ,לעצור אותו אבל אני עצמי .ציירתי אותו בכל מקום ,שהרעדתי אותו ציורו .גדל בכל מקום ,שרציתי למחוק אותו דמותו .העמיקה באותו יום :הבנתי לראשונה יש בני אדם ,שאינם מנצחים את הרוח אלא נעשים .רוח בעצמם לרגע אחד פחדתי .מעט —

שלחתי .את הסוס הקטן של ג׳ג׳ו ,בוקר אחד כשהסתובב בלי תכלית ולא ידע ,מה לצייר דחפתי מן השדה סוס קטן .אל מולו ,זו הייתה חיה קטנה ,רזה רעמתה .סבוכה היא לא הייתה גדולה .כסוסי היבשה .היא לא הבריקה רציתי לראות מה יעשה .עם היצור הצנוע הזה הוא הביט בה .זמן רב מאוד הביט בגבו הכפוף ,של הסוס הקטן בצווארו ,המונמך ברעמה .שהרוח סיבכה .הוא לא צחק .גם לא ריחם רק נגע .בכתפו שלו רק אז :הבנתי באותה חיה ראה .את עצמו מי שנדחק הרחק .מן היבשה מי ששב מבמה גדולה .אל אי קטן ,מי שגבו כפוף .שרעמתו סבוכה גם חומות האבן של האי הזה .כאלה הן אינן מתרוממות .כדי להראות את עצמן ,הן עומדות נמוך נשענות .זו על זו הנמיכות הזאת היא דרכן .להחזיק מעמד לאורך זמן הסוס הקטן של ג׳ג׳ו .ידע זאת עכשיו .גם הוא ידע מכחולו .החל לנוע מתאר הסוס נחרת על הבד .בקו שחור לא הרעדתי אותו .עוד באותו יום ראיתי חיה ואדם נעשים אחים .בתוך פודו אחד ,לראשונה ,למענו .נאלמתי —

הערתי .את העורב כאשר החל להתרגל לצייר ,את הסוס הקטן של ג׳ג׳ו טלטלתי עורב שישן על ענף .של עץ זקן ,הוא היה שחור ,רזה עין אחת שלו .עכורה כאשר עורבים אחרים ,עפו בלהקה הוא נותר לבדו .מאחור שלחתי את הציפור הזאת אל חלון .הסטודיו שלו העורב .לא קרא רק הביט בו .זמן רב מאוד והוא הניח את מכחולו והביט ישר .בפני העורב כאשר שני יצורים נשאו ,את דממתו של האחר עברתי ביניהם .והקשבתי אולי הוא לא ידע .מה אומר העורב אבל באותו לילה ציפור שחורה נכנסה .אל ציורו ציפור העפה נמוך .מעל הים או אולי ציפור העומדת למשמר מאחורי כתפו של זקן .בעל מקל בני אדם אומרים שהעורב .אינו ציפור מזל :אבל אני יודעת העורב הוא נשמתם של אלה .שאינם יכולים ללכת האם גם הוא ?ידע זאת האם ידע שהעורב שבציורו הוא בעצם ?הוא עצמו מאותו יום ואילך נשאתי את קול העורב רק אל .הסטודיו שלו —

הרמתי .את הים ,באחד הסתווים כאשר מכחולו החל להיות ,בטוח מדי משכתי גל גדול .מן הים הרחוק שלושה לילות ושלושה ימים נשבתי .בלי הפסקה גגות .נתלשו סירות דייגים .נשברו צעקות בני אדם התפזרו .על פני האי רציתי .שיפחד באותו פחד שאדם .חייב להכיר רציתי ללמד אותו זאת .עוד פעם אחת הוא פתח את דלת הסטודיו שלו .ויצא החוצה ,ללא מעיל גשם רק מקל .בידו הוא עמד על הסלע .מול הים הגלים עלו מתחת לרגליו כמו הרים .וקרָסו .דחפתי אותו גופו ,התנדנד אך הוא .לא כרע ,להפך הוא פתח .את שתי זרועותיו איני יודעת מה ראה .ברגע ההוא אני יודעת רק שעיניו פנו ,אל שפת הים הרחוקה אל המקום שבו אני .נולדתי אולי המקום ההוא .היה איאודו אי שאליו מגיעים לבסוף .אלה שהלכו הכיוון שאליו מביטה דממת ההמתנה .כל חייה מתחת לסערה יש תמיד שכבה אחרת :של ים .ים של געגוע באותו יום הוא הבין זאת .לפניי מאותו יום הים בציוריו לא שב להיות .שקט תמיד .סער תמיד .היה שחור תמיד .היה חי לא הצלחתי .לשבור אותו נתתי לו .את הים סערה .אינה אסון היא הדרך שבה הפודו .מראה את עצמו באותו יום אדם אחד .הבין זאת ראשון —

לקחתי ממנו .את צבעיו הצבעים שהביא :מטוקיו ,כחול קובלט ,אדום קדמיום .אולטרמרין עמוק אחד-אחד .ייבשתי אותם בלחות .הקשיתי אותם בשמש .הדהיתי אותם במלח .סדקתי אותם רציתי להשאירו .בידיים ריקות ,כדי שצבעי היבשה ,צבעי טוקיו ,צבעי סיאול כולם .יעזבו אותו זמן רב .ישב לפני בד ריק כמו אדם שאינו יודע .מה לצייר או כמו אדם שמתחיל להבין לבסוף מה לא צריך .לצייר בוקר אחד .יצא אל השדה הלכתי .אחריו בידו החזיק חופן .עשב יבש הוא הביט בו .זמן רב מאוד .הוא לא היה ירוק .לא היה צהוב .לא היה חום זה היה צבע שעבר ,את כל הקיץ עמד ,בסתיו ועדיין ניצב .לפני החורף צבע .שנברא על ידי הזמן צבע שהפודו מילא .לאט הוא שב אל הסטודיו והחל ליצור .את הצבע הזה הוא לא נולד .בניסיון הראשון הוא ערבב אותו .עשרות פעמים .הניח שכבות .מחק וכאשר צבע העשב היבש הופיע לבסוף ,על בדו .הבנתי לא לקחתי ממנו .את צבעיו לקחתי את הצבעים שהיה עליו .להשאיר מאחור עכשיו הוא צייר .בצבע שלי —

גרמתי לו לשכוח .את שמותיו כאשר בא לראשונה ,אל האי הזה היו לו .שמות רבים שם הפרס שקיבל .בטוקיו השם שבו קרא לו .עולם האמנות של סיאול השם שהותיר בו .מורו שמות שחבריו .עדיין זכרו השמות האלה .היו כבדים בכל פעם ,שלקח את המכחול השמות האלה נפלו ראשונים .על הבד ,נשאתי אותם הרחק .אחד-אחד תחילה לקחתי .את שם טוקיו עד שכבר לא חלם ,ביפנית קברתי את השם ההוא .בים אחר כך לקחתי .את שם סיאול ,חיכיתי עד שהמכתבים ,התמעטו עד שחדשות התערוכות ,חדלו להגיע עד שצעדי המחפשים אותו .נעשו נדירים לאט-לאט .נעשה קל כל מה שהכביד על כתפיו נשר .אחד-אחד וככל שגבו ,כפף יותר כך ירד לבו .נמוך יותר ,ערב אחד ,בפינת ציור חתם .בסימן קטן 志. Ji. .רצון .כוונה זה היה השם שחרת .בתוכו .הוא לא היה גדול .לא היה גאה הוא היה רק :סימן אדם שנושא רצון בתוכו עומד .במקום אחד ,זה היה שם ובאותו זמן .כותרת שם ,שנתן לעצמו והכותרת היחידה שכל הציורים שעליו לצייר בחייו .יישאו את השם הזה .לא לקחתי ממנו רק מי שאיבד ,את שמותיו יכול לבסוף לקבל .את שמו שלו באותו יום אדם אחד .הוכיח זאת ,פעם אחת ,בשקט עברתי .מעל שמו החדש —

שמעתי .את דממתו מן היום שחרת ,את שמו דיבר .פחות ופחות לאלה ,שבאו לבקרו כבר לא השיב .בתשובות ארוכות במכתבים הותיר רק .משפטים קצרים חשבתי .שזו עצבות חשבתי שזו קבלת הדין השקטה של אדם לפני עולם שמתחיל .לשכוח אותו .אבל לא כך היה דממתו .לא הייתה ריקה היה בה .קול הים היה בה .קול העשב המתייבש הייתה בה נשימת הסוס הקטן .של ג׳ג׳ו הייתה בה .חבטת כנפי העורב ומתחת לכל הקולות האלה הייתי .אני .הוא הקשיב ,משום שלא דיבר יכול היה לבסוף לשמוע .את קול הפודו יום אחד אורח מן היבשה :שאל אותו ,המורה“ אינך מרגיש ”?בדידות הוא רק .חייך ,במקום תשובה פתח את החלון .עוד מעט נכנסתי ,מבעד לסדק נגעתי פעם אחת ,בשולי בגדו של האורח ויצאתי .שוב אולי האורח .לא הבין אבל זו הייתה .תשובת הצייר ,במקום שאין בו מילים הפודו נכנס .וממלא את החלל ובמקום שבו הפודו ,ממלא הציור .גדל באותו יום שמעתי את דממתו כמוזיקה .העמוקה ביותר —

אני הולכת ומשאירה אותו .כאן הבוקר בפעם האחרונה הרעדתי .את חלון הסטודיו שלו הוא לא .הביט לאחור היד שאחזה במכחול .לא נעצרה כאשר בא לראשונה ,אל האי הזה .בחנתי אותו הפלתי .את כן הציור שלו לקחתי .את צבעיו נשאתי הרחק .את שמותיו הרמתי .את הים רציתי ,שיכרע ,שילך .או שיישבר ,הוא כרע .אך לא הלך ,הוא נשבר אך קם .שוב ,וברגע מסוים ,בלי ששמתי לב החל .להידמות לי גבו ,כפוף היה אך כבר לא .התנדנד מילותיו ,התמעטו אך נעשו .עמוקות יותר קוֹ השחור החל להידמות .לסיביי צבע העשב היבש שלו החל להידמות .לזמני עכשיו אין לו עוד צורך .בבחינותיי עכשיו הוא עצמו .נעשה פודו לא ארעיד אותו .עוד אשאר רק .לצד ציורו ביום שבו ,יניח את המכחול אקבל את נשימתו האחרונה ואחזיר אותה ,אל השדה ,אל הים .אל העשב היבש .אני באתי ראשונה אבל הוא יישאר .גם אחריי בתוך בדו אנשוב .לעולם — — סוף מונולוג הרוח — — חלק שני מונולוג הצייר קול החיים פשוט · מאופק · אנושי .לבסוף חזרתי“ .עזבתי את האי הזה כשהייתי בן שש ”.מאז עברו ארבעים שנה