הצייר שבלע את הרוח

לבסוף .חזרתי עזבתי את האי הזה כשהייתי .בן שש ,לאוסקה ,לטוקיו ואחר כך .לסיאול מן היום ההוא עברו .ארבעים שנה בני אדם אמרו .שהצלחתי ביפן קיבלתי .פרס גדול בעולם האמנות של סיאול קיבלתי .שם באוניברסיטה לימדתי .סטודנטים חשבתי שכל אלה .הם הדרך ,אבל יום אחד כאשר הבטתי פתאום ,באחד מציוריי .הבנתי אני לא הייתי .בתוך הציור ההוא היה בו .עקבו של מורי היה בו .טעם התקופה הייתה בו .טכניקת המערב אבל אני לא הייתי .שם באותו לילה לא הצלחתי לישון .זמן רב מחוץ לחלון אורות סיאול .זרמו ומאחורי האורות ההם אי שם נדמה היה לי שאני שומע .את קול הרוח זו הייתה רוח ,של יום רחוק רוח היום שבו עזבתי את האי הזה .על גב אמי ארזתי .את חפציי אנשים ניסו .לעצור אותי מה תעשה“ ”?באי רחוק כל כך לא יכולתי .להשיב ידעתי .רק דבר אחד לא אני הייתי ההולך .לשם משהו .קרא לי כאשר ירדתי מן המטוס וקיבלתי שוב את הרוח ההיא ,לראשונה .הבנתי הרוח .לא הייתה רכה היא הכתה בי ,בחוזקה כאילו .אינה מכירה אותי היא מילאה את בגדיי .במלח ,כשפניתי הכתה בכתפי .פעמיים ,ובכל זאת המגע הקשה הזה .לא היה זר זו הייתה אותה רוח שקיבלתי בילדותי .על גב אמי את המבחן הראשון הבנתי תחילה .בגופי ,למעשה מעולם .לא עזבתי ,רק זמן רב מאוד ,רב מאוד מאוד הייתי בדרך .חזרה —

ידיי .היו ריקות בשנה הראשונה ,לאחר שובי לא הצלחתי .לצייר דבר סידרתי .את הסטודיו העמדתי .בדים פתחתי .צבעים לקחתי מכחול ,בידי אך היד .לא זזה לא ידעתי מה עליי .לצייר הטכניקות שלמדתי בטוקיו נעשו קשות .באי הזה הנופים שציירתי בסיאול לא היו קיימים .כאן כל מה שהיה לי נעשה חסר תועלת .במקום הזה .התביישתי אדם שצייר ארבעים שנה עמד לפני בד ריק .כילד סגרתי את דלת הסטודיו והלכתי .אל השדה לא כדי .לראות משהו רציתי רק .להיות שם באדמת .האי הזה ברוח .האי הזה השמש עלתה .ושקעה העשב .נע הסוס הקטן של ג׳ג׳ו עבר .לצדי לא עשיתי .דבר רק .הבטתי יום אחד מכחולי עמד זמן רב לפני בית נמוך .בעל גג קש הבית היה קטן .ושקט ,לפני הצורה הופיעה .העמידה לפני הבית הזה למדתי לאט שציור אינו צריך .להיחפז כך .עברה שנה אחת אולי בני אדם חשבו שעזבתי .את הציור לפעמים גם אני .חשבתי כך ,אבל עכשיו ,כשאני מביט לאחור :אני מבין השנה ההיא הייתה השנה .החשובה ביותר הייתי זקוק לשנה כדי לשחרר כל מה שאחזתי .בידיי הייתי זקוק לשנה כדי להיות אדם .שידיו ריקות רק כאשר הידיים ,ריקות יכול הפודו להניח בהן .את שלו אז .עוד לא ידעתי זאת רק .חיכיתי —

ראיתי .את צבע העשב זה היה בסוף הסתיו .של אותה שנה ישבתי בשדה ,בלי מחשבה הושטתי את ידי ושברתי .גבעול עשב הנחתי אותו על כף ידי והבטתי בו .זמן רב מאוד .זה היה מוזר ציירתי ,ארבעים שנה אך מעולם לא ראיתי באמת .את צבע העשב ,קראתי לו ירוק .ועברתי הלאה ,קראתי לו עלה יבש .ושכחתי אבל באותו יום גבעול העשב שבכף ידי לא נכנס .לאף שם זה היה צבע שעבר .את כל ירוק הקיץ זה היה צבע שהתייבש לאט .תחת שמש הסתיו זה היה צבע שהרוח נגעה בו ,אין-ספור פעמים ושהמלח חדר .לתוכו צבע .שנברא על ידי הזמן צבע שהפודו מילא .לאט .הוא לא היה זהב זהב .בהיר מדי .הוא לא היה חום חום .כהה מדי זה היה .צבע העשב היבש לא היה לו .שם אחר הצבע הזה היה רק .הצבע הזה החזרתי את הגבעול .אל הסטודיו התחלתי .לערבב צבע נכשלתי .פעמים רבות כאשר הוספתי ,אדמה צהובה הצבע נעשה .כבד מדי כאשר הוספתי ,צהוב הצבע נעשה .קל מדי כאשר ניסיתי לשמור ,את זיכרון הירוק הצבע נעשה .שקרי כאשר הדגשתי ,רק את היובש הצבע נעשה .מת ימים .עברו וכאשר הצבע ההוא הופיע לבסוף ,על הבד עצרתי את ידי והבטתי בו .זמן רב מאוד לא אני .בראתי אותו הפודו שאל את ידי וצייר .את צבעו שלו באותו יום :הבנתי לראשונה ציור אינו דבר .שאני עושה —

עמדתי לפני הסוס הקטן .של ג׳ג׳ו ,ביום ההוא כאשר ראיתי לראשונה את החיה הזאת ,בשדה זמן רב לא יכולתי .לזוז ,זה היה סוס קטן ,רזה רעמתו .סבוכה הוא לא היה גדול .כסוסי היבשה .הוא לא הבריק לא היה .סוס מרוץ גם לא .סוס עבודה ,הוא היה רק חיה זקנה שחיה בכך שעמדה ,ברוח ,בגשם בשמש .של האי הזה .הוא הביט בי ואני .הבטתי בו אז התרחש .דבר מוזר בגבה הכפוף של החיה הזאת ראיתי .את גבי שלי בצווארה ,המונמך ראיתי .את צווארי שלי ברעמתה ,שהרוח סיבכה ראיתי את שערי שלי לאחר ארבעים שנות נדידה .וחזרה .התביישתי ובאותו זמן חשתי .שמחה מוזרה כאשר חייתי ,ביבשה רציתי לצייר .סוסים גדולים סוסים ,שריריהם מבריקים רעמתם עפה ,ברוח סוסים .גיבוריים סוסים כאלה שציירו .ציירי המערב אבל באי הזה לא היו .סוסים כאלה באי הזה היה סוס .שדמה לי מי שנדחק .הרחק מי שנעשה .קטן — ובכל זאת מי שלא .הלך באותו יום שבתי אל הסטודיו וציירתי לראשונה .את הסוס הקטן של ג׳ג׳ו לא ציירתי אותו .גדול לא ציירתי אותו .יפה ציירתי אותו רק :כפי שהיה ,גב כפוף ,צוואר מונמך .רעמה סבוכה כאשר הציור הושלם ופסעתי ,צעד אחד לאחור .חייכתי זה לא היה ציור .של הסוס הקטן של ג׳ג׳ו זה היה הדיוקן העצמי הראשון .שלי —

קיבלתי .את העורב בוקר חורפי אחד ציפור שחורה ישבה על חלון .הסטודיו שלי ,זה היה עורב זקן ,רזה עין אחת שלו .עכורה כאשר ציפורים אחרות ,עפו בלהקה הוא נותר לבדו .מאחור לא גירשתי .אותו רק הבטתי ישר .בפניו בני אדם אומרים שעורב .אינו סימן טוב ,בילדותי :אמי אמרה ,אם עורב קורא ,אסון יבוא ופיזרה .מלח גם אני למדתי כך ,זמן רב .והאמנתי אבל באותו בוקר העורב שישב על החלון לא היה יצור .שצריך לפחד ממנו הוא היה רק מי שאינו יכול .ללכת מי שנדחק .מתוך להקתו מי שמביט בעולם .בעין אחת ,ולבסוף מי שלא עזב .את האי הזה .זיהיתי אותו הבנתי שבתוך הציפור הזאת יש משהו שיש גם .בתוכי מי שנדחק אל שולי .עולם האמנות של היבשה אולי מי שמביט בעולם ,בעין אחת בעין .שאינה נכונה — ובכל זאת מי שלא עזב .את מקומו מאותו יום התחלתי לצייר .עורבים בני אדם .התפלאו ?למה עורב“ .יש גם ציפורים אחרות ”.יש גם אנפות לבנות לא יכולתי .להשיב רק .ידעתי עורב .אינו סימן שמחה גם אינו סימן .של חושך העורב הוא דמותם של אלה שעמדו בכך .בתוך הפודו דמותם של אלה שאינם עוזבים .את האי הזה דמותם של אלה השומרים .על המקום הזה דמותם של אלה שעד הסוף אינם מאבדים .את צבעם העורב שבציורי .אינו עצוב יש לו רק פנים של מי שעמד בכך .זמן רב מאוד :ואני יודע הפנים האלה לאט-לאט החלו להידמות .לפניי שלי —

עמדתי .בתוך הסערה בסתיו ההוא הרוח לא חדלה שלושה ימים .ושלושה לילות גגות .נתלשו סירות דייגים .נשברו צעקות בני אדם התפזרו .על פני האי כבר לא יכולתי לשבת .בסטודיו איני יודע מה משך אותי .החוצה רק מקל ,בידי ,ללא מעיל גשם הלכתי .אל הסלע גלים עלו כמו הרים .וקרָסו הרוח .דחפה אותי אם הייתי עושה ,עוד צעד אחד הים השחור .היה בולע אותי ובכל זאת :זה היה מוזר .לא פחדתי ,להפך פתחתי .את שתי ידיי הרוח קרעה ,את שולי בגדיי נכנסה ,לתוכי הסתובבה פעם אחת ,בגופי ויצאה .שוב לראשונה הבנתי מה פירושו לעמוד .בתוך הפודו ,ביבשה נמנעתי .מן הגשם הגֵנתי על עצמי .מן הרוח פחדתי .מסערה כל אלה .היו מחוץ לי כל אלה היו דברים .שאיימו עליי ,אבל באותו יום ,על הסלע .הבנתי הפודו .לא היה מחוץ לי הפודו היה המקום שבו יכולתי .להיות סערה .לא הייתה אסון סערה הייתה הרגע שבו הפודו מראה את עצמו .בצורתו העמוקה ביותר ,ואני ,רק באותו רגע נעשיתי לבסוף חלק .מן הפודו שבתי אל הסטודיו והתחלתי לצייר .את הים הים שלי .לא היה שקט הים שלי .תמיד סער ,שחור ,מחוספס .חי :בני אדם שאלו מדוע אינך מצייר“ ”?ים שקט :עניתי הים שראיתי“ ”.מעולם לא היה שקט ,באותו יום ,על הסלע ראיתי את הים שעליי לצייר .כל חיי —

השארתי .את הצבעים מאחור היו לי צבעים שהבאתי .מטוקיו ,כחול קובלט ,אדום קדמיום ,אולטרמרין עמוק .ורמיליון צלול ,אלה היו צבעים יקרים ,באים מאירופה וכל שפופרת .הייתה בעלת ערך זמן רב שמרתי עליהם .בזהירות לא השתמשתי בהם .בקלות ניקיתי אותם והחזרתי .למקומם אבל ככל שחייתי ,באי הזה הרגשתי שהצבעים האלה מתרחקים .ממני כחול קובלט לא יכול היה לצייר .את ים האי הזה הים ההוא ,היה שחור יותר ,מחוספס יותר .עמוק יותר אדום קדמיום לא היה בשום מקום .באי הזה כאן לא היה צבע שצעק .כך גם אולטרמרין .לא היה גם ורמיליון .לא היה אף אחד מן הצבעים האלה לא היה שפתו .של הפודו הזה יום אחד אספתי את הצבעים האלה .במקום אחד הבטתי בהם .זמן רב מאוד הם היו אור .נעוריי הם היו עדות .להצלחתי הם היו .גאוותי אבל הם לא היו .צבעי האי הזה לא זרקתי .אותם רק הנחתי אותם במגירה עמוקה ולא הוצאתי אותם .עוד לעולם במקומם נתתי לצבעים חדשים .להישאר ,אדמה צהובה ,דיו שחור ,וצבע העשב היבש שיצרתי .בידיי .הם לא הבריקו רק .שלושה צבעים בני אדם .התפלאו אין אלה צבעים“ ?מעטים מדי עליך להשתמש ”.ביותר צבעים לא יכולתי .להשיב רק .ידעתי ציור אינו נעשה עשיר מפני שיש בו .צבעים רבים כאשר הצבעים ,מעטים רק אז כל צבע מוצא .את מקומו עכשיו על בדי יש רק .שלושה צבעים :אבל אני יודע בתוך שלושת הצבעים האלה יש כל זמנו .של האי הזה ובין הצבעים אני משאיר .חלל ריק החלל הריק הזה הוא הדבר .הכבד ביותר חלל ריק .אינו ריק יש בו ,מה שלא נאמר ,מה שלא צויר והזמן שניתן לו .להישאר — להשאיר מאחור זה הדבר .הקשה ביותר אבל רק לאחר ,שהשארתי יכולתי לבסוף להתחיל .לצייר —

חרתתי .את שמי זה לא היה .יום מיוחד בדיוק סיימתי ציור אחד ושטפתי .את המכחול פתאום ראיתי שפינה אחת של הבד .ריקה זה היה מקום .החתימה ידי נעצרה .לרגע זמן רב היה לי קשה לכתוב .את שמי שלי שם שנות טוקיו נשא בתוכו .הגייה יפנית שם שנות סיאול נשא את כובד .עולם האמנות שום שם לא התאים ,למקום הזה .לציור הזה לקחתי ,את המכחול ושוב .הנחתי אותו ישבתי כך .זמן רב איני יודע מה הוביל אותי .באותו רגע טבלתי מכחול קטן בדיו שחור וכתבתי סימן אחד .בפינת הבד 志. Ji. .רצון .כוונה כתבתי אותו .קטן לא כתבתי אותו .בגאווה כתבתי אותו :רק כסימן ,שאדם הנושא רצון ,בתוכו עומד .במקום הזה זה לא היה .שם אמנותי גם לא שמי הרשמי .בניירות זה היה רק שם שנתתי .לעצמי לא שם .שטוקיו נתנה לא שם .שסיאול נתנה לא שם שמורה או משפחה .נתנו במקום שבו ידיי ,נעשו ריקות במקום שבו כרעתי ,לפני הפודו במקום שבו קיבלתי ,את צבע העשב היבש מתוכי עלה .סימן אחד הבטתי בו .זמן רב מאוד .לא התביישתי לבסוף יכולתי לכתוב את שמי שלי על ציור שאני עצמי .ציירתי אבל עם הזמן :הבנתי הסימן האחד הזה .לא היה רק שם כל הציורים שציירתי בחיי נשאו לבסוף .את אותו רצון לכן הסימן הזה ,היה חתימה ובאותו זמן .כותרת השם שנתתי לעצמי נעשה כותרת .לכל ציורי לשם כך נדרשו .ארבעים שנה —

מילותיי .נעלמו מן היום שחרתתי ,את שמי דיברתי .פחות ופחות גם לאלה ,שבאו לבקר אותי כבר לא נתתי .תשובות ארוכות במכתבים כתבתי רק .משפטים קצרים לפעמים ,יום שלם עבר ולא אמרתי .אפילו מילה אחת אשתי שאלה לפעמים :בדאגה אינך מרגיש“ ”?טוב אני רק .חייכתי לא הייתי .חולה רק הדברים שצריך לומר נעשו מעטים יותר .ויותר .זה היה מוזר כאשר חייתי ,ביבשה דיברתי .הרבה הסברתי .תיאוריות של ציור התווכחתי עם חברים .עד מאוחר בלילה כתבתי על זרמי המערב .ועל רוח המזרח חשבתי שהמילים האלה .הן מחשבותיי אבל אחרי שבאתי ,אל האי הזה .הבנתי מילים רבות לא היו .מחשבותיי הן היו רק מילים שנאמרו מתוך פחד .מן הדממה באי הזה הדממה .לא הייתה מפחידה כאשר חדלתי ,לדבר התחלתי לשמוע .קולות אחרים קול הרוח .כאשר היא נוגעת בעשב נשימתו החוזרת .של הסוס הקטן של ג׳ג׳ו קול העורב כאשר הוא מקפל .את כנפיו קול תנועתו .של הים הרחוק ומתחת לכל הקולות האלה קולו הנמוך .של הפודו עצמו רק כאשר ,לא דיברתי יכולתי לבסוף לשמוע .את הקול ההוא יום אחד :אורח שאל אותי ,המורה“ אינך מרגיש בדידות ”?באי הזה לא יכולתי .להשיב רק פתחתי את החלון .עוד מעט מבעד לסדק ,נכנסה הרוח נגעה פעם אחת ,בשולי בגדו של האורח .ויצאה אולי האורח .לא הבין אבל זו הייתה .תשובתי ,במקום שאין בו מילים הפודו נכנס .וממלא את החלל ובמקום שבו הפודו ,ממלא הציור .גדל מאז לא תיקנתי עוד אף קו רועד .בציוריי ,אילו הייתי צעיר הייתי מוחק .את הרעד ההוא אבל השארתי אותו .כפי שהיה זמן רב נדרש :כדי ללמוד להיות חי קודם .להיות שלם עכשיו איני עונה .במילים אני עונה .בציורים —

נעשיתי .פודו הבוקר פתחתי את חלון .הסטודיו הרוח נכנסה ונגעה .בשולי בגדיי .לא הסתובבתי רק לקחתי .את המכחול כאשר באתי לראשונה ,אל האי הזה פחדתי .מכל דבר פחדתי .מן הרוח פחדתי .מן הסערה פחדתי .מן הדממה ,ומעל הכול פחדתי .מעצמי פחדתי להיות אדם .שידיו ריקות פחדתי לאבד .את שמי פחדתי שבני אדם .ישכחו אותי אבל עכשיו .איני פוחד עוד כי כאשר ידיי ,נעשו ריקות הפודו .מילא אותן כי כאשר איבדתי ,את שמותיי שם אחד עלה .מתוכי כי כאשר בני אדם ,שכחו אותי הפודו .זכר אותי ,ביבשה ציירתי .ציורים ,באי הזה אני עצמי .נעשיתי ציור גבי הכפוף דומה לגבו .של הסוס הקטן של ג׳ג׳ו עיני העכורה דומה לעינו .של העורב הזקן ידיי היבשות דומות .לצבע העשב היבש דממתי דומה לקולו הנמוך .של הפודו בנעוריי למדתי .לצייר היטב רק בזקנה למדתי מה צריך .להשאיר מאחור ציורי .הגיע מאוחר ודווקא משום כך יכול היה לבסוף להיות .שלי עכשיו .אני יודע החיים .הם גלות אבל האמנות .היא ברכה ברכה שאפשר לקבל .רק במקום הגלות ,ביבשה היה לי .ציור ,באי הזה יש לי .פודו והפודו קיבל אותי .לתוכו יום אחד יגיע הרגע שבו אניח .את המכחול ביום ההוא הרוח תקבל את נשימתי האחרונה ותחזיר אותה ,אל השדה ,אל הים .אל העשב היבש זה אינו .מעציב אותי כי כבר נעשיתי חלק .מן הפודו הזה כי ציורי כבר השתנה לרוח .של האי הזה לבסוף .חזרתי עכשיו הגעתי. — — — סוף מונולוג הצייר — חלק שלישי מונולוג הציור קול היצירה דממה · מרחב · הישארות .התחלתי לאחר שהושלמתי“ ,ברגע שבו הניח הצייר את המכחול האחרון ”.אני פסעתי צעד אחד קדימה