הצייר שבלע את הרוח

התחלתי .לאחר שהושלמתי ברגע שבו הניח הצייר ,את המכחול האחרון הוא פסע ,צעד אחד לאחור ואני פסעתי .צעד אחד קדימה אולי חשב .שהוא יצר אותי .אבל אני יודע מה שהוא יצר היה רק .גופי את הרוח שבתוכי .לא הוא יצר הפודו שלח אותה .מזמן עתיק את צבע העשב היבש שבתוכי .לא הוא ערבב זה היה זמנו ,של האי הזה ,שנשאר כאן ושאל .את ידו בפעם הראשונה פקחתי עיניים .על הבד ראיתי את תקרת הסטודיו .הנמוכה שמעתי את קול הים .מעבר לחלון וראיתי את גבו הכפוף .של אדם אחד הוא הביט בי .זמן רב מאוד גם אני הבטתי בו .זמן רב מאוד שנינו .ידענו מן הרגע ההוא נחיה .בזמנים שונים .הוא יזדקן ,ואני ,אחרי שייעלם .אשאר בתוך הדממה התחלתי .לנשום —

נתליתי .על הקיר ,באותו יום כשעזבתי את הסטודיו ונכנסתי לראשונה ,אל מרחב אחר עמדתי .תחת אור זר זה היה .קיר לבן סביבי .מסגרת עץ לצדי .לוחית קטנה בני אדם קראו לזה ”.תערוכה“ לא ידעתי .מהו האור הזה גם לא ידעתי .מהם המבטים האלה בני אדם עברו .לפניי אחדים הלכו .מהר אחדים .לאט אחדים הטו .את ראשם אחדים כיווצו .את עיניהם ,ואחדים ,לבסוף נעצרו לזמן רב .והביטו בי רק אז .הבנתי לא רק נתליתי .על קיר נכנסתי אל עיניו .של כל אדם מבטים אחדים נגעו בי קלות .ועברו הלאה מבטים אחדים הניחו לי להישאר .לרגע ,אבל במבט אחד במבט ההוא ,שנשאר זמן רב צוירתי .בפעם השנייה מה שהצייר צייר .היה גופי מה שמבטו של הצופה מצייר .הוא נשמתי רק אז .הבנתי ציור אינו נגמר .בסטודיו ציור מתחיל מחדש במקום שבו נעצר .מבטו של אדם בעודי תלוי ,על הקיר אני גדל .לאט —

אני .הסוס הקטן של ג׳ג׳ו ,החיה ההיא שהצייר ראה ,בשדה נכנסה .לתוכי ,גב כפוף ,צוואר מונמך .רעמה סבוכה אבל אינני רק דמותה .של החיה ההיא אני לבו של האדם שהביט .בחיה ההיא הצייר עמד לפניי ונגע .בכתפו שלו .גם אני יודע מה שראה ,לא היה חיה ,אלא הוא עצמו משתקף .בחיה ההיא מי שנדחק .רחוק מי שנעשה .קטן — ובכל זאת מי שלא .הלך עכשיו בני אדם .עומדים לפניי :אחד אומר ”.זה רק סוס“ :אחר אומר כמה בודדה“ ”.החיה הזאת ,אבל לפעמים ,לעיתים נדירות מאוד אדם אחד עומד לפניי ואינו זז .זמן רב כתפיו .כפופות מעט עיניו .מעט עכורות .אני יודע גם הוא רואה .את עצמו הסוס הקטן של ג׳ג׳ו שבתוכי אינו עוד .אחד בלבד ישנו הסוס הקטן .של הצייר ואחד-אחד ישנם גם הסוסים הקטנים של כל אלה שהביטו .בי ,כך ,בתוך הדממה אני נעשה לאט .עדר כאח ,לאלה שנדחקו רחוק אני נשאר .כאן —

אני נושא בתוכי .את העורב את הציפור השחורה .שהצייר צייר ,רזה עין אחת שלה ,עכורה ציפור שאינה יכולה .ללכת לפעמים בני אדם עומדים לפניי .באי־נוחות קטנה ”?למה עורב“ אחדים מסיטים .את מבטם אחדים .נאנחים אינני מאשים .אותם זמן רב .לימדו אותם כך שהעורב .הוא ציפור של סימן רע שאמהות מפזרות מלח כאשר הן שומעות .את קריאתו אבל העורב שבתוכי אינו .סימן רע הוא רק זה .שהחזיק מעמד זה שנדחק ,מן הלהקה זה שאיבד ,עין אחת אך בכל זאת לא עזב .את מקומו זה שקיבל אליו את כל רוחו ,של האי הזה זה שעמד בכל גשמיו ,של האי הזה אך לא איבד את נוצותיו .השחורות לפעמים אדם אחד עומד זמן רב .לפניי בגדיו ,מסודרים אך במקום כלשהו .נראים ישנים עיניו ,צלולות אך במקום כלשהו .מעט עכורות הוא מביט .בעורב שבתוכי והעורב מביט בו .בחזרה ברגע ההוא שני עורבים מכירים .זה את זה אני נשאר בדממה .שביניהם .אינני מתערב אני רק נותן להם .מקום .לא ציפור מזל .לא ציפור אסון רק זה .שהחזיק מעמד זו הציפור שאני נושא .בתוכי —

אני נושא בתוכי .את הסערה ,הים ההוא שהצייר ראה ,מן הצוק עדיין סוער .בתוכי הגלים השחורים מתרוממים כמו הרים .וצונחים מתוך משטח הציור נושבת הרוח .בלי הפסקה אני סגור ,במסגרת אבל הים שבתוכי מעולם לא נעשה .שקט בני אדם שואלים לעיתים :לפניי למה זה“ ”?עז כל כך למה לא צייר“ ”?ים שקט .אינני עונה אני רק ממשיך להרעיד את הים שאני נושא .בתוכי אבל לפעמים בא אדם אחד ועומד לפניי זמן רב .בלי לזוז כתפיו .רועדות מעט נשימתו .מעמיקה .אני יודע גם הוא נושא סערה .בתוכו יש בני אדם כאלה .בעולם מבחוץ ,הם שקטים אך בפנים הגלים נשברים .בלי הרף יש להם לילות רבים .בלי שינה הם רועדים בלי לדעת .מדוע כאשר אדם כזה ,עומד לפניי הוא יכול סוף סוף לנוח .מעט הסערה“ שאני נושא בתוכי ”.אינה רק שלי מישהו כבר“ צייר אותה ”.לפניי ,אם כך“ ”.אינני משוגע כאשר האדם ההוא הולך ונושא בתוכו ,את אותה הקלה קטנה הסערה שבתוכי הולכת לרגע .לצדו הסערה .אינה אסון הסערה היא הדרך שבה נשמות מסוימות .נשארות בחיים למענן אני עדיין .סוער —

אני .צבע העשב היבש ,הגבעול ההוא שהצייר הניח על כף ידו והביט בו ,זמן רב מאוד הצבע ההוא עיצב את כל .קיומי אל תקראו לי .זהב זהב .בהיר מדי אל תקראו לי .חום חום .כהה מדי אין לי .שם אחר אני רק .צבע העשב היבש בתוכי נמצא הזמן שעבר .את כל ירקות הקיץ בתוכי נמצא הזמן שהתייבש לאט .בשמש הסתיו בתוכי נמצא ,כל הזמן ההוא שהרוח ,נגעה בו שהמלח ,נספג בו שהגשם ,הרטיב אותו ואחר כך .התייבש שוב לפעמים בני אדם מטים את ראשם .לפניי איזה צבע“ ”?זה למה הוא“ ”?מאופק כל כך .אינני עונה מעט צבעים אינם עושים ציור .עני צבע מאופק אינו עושה את הזמן .מאופק בצבע האחד שלי נמצאות כל עונות השנה .של האי הזה בצבע האחד שלי נמצאת דרכו ,של אדם אחד שנדד ארבעים שנה .וחזר בצבע האחד שלי ,נמצא הזמן שהפודו .מילא לאט לפעמים בא אדם אחד ,ועומד לפניי ואז מרים את ידו .בשקט הוא אינו נוגע .בי הוא רק מביט .בכף ידו שלו בכף היד ההיא יש גבעול עשב .בלתי נראה אני יודע שהגבעול ההוא הוא זמנו .של האדם ההוא כשם שהצייר מצא ,את צבע העשב כך גם האדם ההוא מוצא את צבע .זמנו שלו בתוך הדממה אני נופל פעם אחת .אל כף היד ההיא —

יש לי רק .שלושה צבעים ,אדמה צהובה ,דיו שחור .וצבע העשב היבש זה כל .מה שיש לי ,הצבעים הבהירים שהצייר הניח :במגירה עמוקה ,קובלט ,קדמיום ,אולטרמרין ,ארגמן אינם נמצאים .בי לפעמים בני אדם עומדים לפניי :ואומרים למה יש בציור הזה“ ”?כל כך מעט צבעים אפשר היה לצייר אותו“ ”.עשיר יותר .אינני עונה אני רק פותח בשקט .את שלושת צבעיי האדמה הצהובה היא אדמתו .של האי הזה הדיו השחור הוא ליל .האי הזה צבע העשב היבש הוא זמנו .של האי הזה ,אדמה ,לילה .זמן בשלושת אלה די כדי לברוא .עולם ,להפך אילו היו לי ,צבעים רבים הייתי נעשה .עני יותר אילו היו לי ,צבעים רבים שום צבע לא היה מוצא .את מקומו אילו היו לי ,צבעים רבים קול הפודו .היה נקבר לפעמים אומר מישהו :לפניי הפשטות הזאת“ ”.עמוקה באופן מוזר אז אני מחייך .בתוך הדממה .הוא זיהה שלהשאיר מאחור .הוא עושר שמעט .הוא עומק שבתוך שלושה צבעים שוכנים .עשרת אלפים צבעים הבד שלי .אינו עני ,לבד שלי יש ,בדיוק רק מה .שהוא צריך זה .עושרי —

אני נושא בתוכי .סימן אחד במקום קטן ,בי ,באחת מפינותיי ,יש סימן כתוב .בדיו שחור 志. Ji. .רצון .כוונה .הוא אינו גדול הוא אינו מושך את המבט .אל עצמו הוא יושב בשקט במקום .שכמעט אינו נראה לפעמים בני אדם עוברים על פניו ואינם מבחינים .בו הם רואים את הרוח .על משטח הציור הם רואים .את הים הם רואים .את הסוס הקטן של ג׳ג׳ו ומבטם אינו מגיע .אל הסימן הקטן ההוא אינני מאשים .אותם הסימן הזה אינו שם .כדי להראות את עצמו הוא רק :עקב אדם עמד .במקום אחד אבל לפעמים אדם אחד עומד זמן רב מאוד לפניי ומגלה .את הסימן הקטן ,הוא מתכופף ,מתקרב .ומביט ”?האם זה שם אמן“ ”?האם זה שמו האמיתי“ ”?מה פירושו“ ,האם זו חתימה“ ”?או כותרת אינני יכול .לענות אני רק פותח בשקט את הזמן הסגור .בתוך הסימן הזה הוא אינו שייך .לדבר אחד בלבד זהו השם שאדם נתן ,לעצמו ובאותו זמן הכותרת של כל הציורים שצייר .בחייו ,הוא יושב קטן ,כמו חתימה אך ברצונו הוא נושא .את כל המשטח :שם וכותרת שני מקומות החופפים .בנקודה אדומה אחת זה אינו השם .שטוקיו נתנה זה אינו השם .שסיאול נתנה זה אינו השם ,שמורה ,משפחה או העולם .נתנו לאחר שידיו ,התרוקנו לאחר שכרע ,לפני הפודו לאחר שקיבל ,את צבע העשב היבש העלה אדם אחד מתוכו .את הסימן האחד הזה ,הוא קטן אבל הוא .מרכז הכובד שלי בלעדיו כל משטחי .היה נסחף בזכותו אני יכול להכות שורש .במקום אחד רק מי שיכול לשמור ,על רצונו יכול לקבל .שם משלו רק מי ,שיש לו שם יכול להישאר .כציור מעל הסימן האחד הזה אני נושם גם היום .בדממה —

אני מדבר .בדממה על משטחי .אין מילים .אין הסבר גם הכותרת נשארת לעיתים .ריקה הצייר לא נתן לי .מילים כי הוא צייר אותי .בתוך הדממה עכשיו גם אני עומד לפני בני אדם .בדממה כאשר בני אדם ,עומדים לפניי לפעמים הם פותחים .את פיהם מה מצייר“ ”?הציור הזה ”?מה פירושו“ איזה מסר“ ”?הוא נושא .אינני עונה לא מפני שאין לי .תשובה אלא מפני שהתשובה אינה יכולה לעבור .אל מילים הרוח שבתוכי .אינה מילה הים שבתוכי .אינו משפט העשב היבש שבתוכי אינו ניתן לתרגום .לשום שפה אבל לפעמים אדם אחד עומד לפניי וסוגר .את פיו הוא אינו מבקש .הסבר אינו שואל .על משמעות הוא רק מביט .זמן רב מאוד ,בדממה ההיא ,רק אז אני מדבר .אליו .לא במילים ,בסיבי הרוח בנשימת ,הים בזמן .העשב האדם ההוא .מבין ,ומה שהוא מבין אולי גם הוא עצמו אינו יכול .להסביר כאשר הוא מסתובב לבסוף ,כדי ללכת כתפיו .קלות מעט יותר בעיניו נשאר קו קטן מאוד .של אור .די בכך במקום שאליו מילים ,אינן מגיעות .יש ציור במקום שבו ההסבר ,נעצר הפודו .זורם אני הוא המדבר .בדממה ורק למי שיודע לשמוע ,את הדממה אני מתחיל .להישמע —

.אני נשאר הצייר .הזקין ידיו .החלו לרעוד מכחולו נעשה איטי .יותר ויותר יום אחד הניח .את המכחול האחרון ולא הרים אותו .עוד לעולם הרוח קיבלה את נשימתו האחרונה והשיבה אותה .אל השדה ראיתי .את כל זה .לא נעצבתי דבר אחד .הוא לימד אותי שהגלות .היא ברכה שהסוף .הוא התחלה אחרת ,שהפודו גם אחרי שאדם ,נעלם ממשיך לנשוב .בתוך ציורו עכשיו .אני לבדי אבל אינני מרגיש .בדידות ,תלוי על הקיר אני מתעורר .בכל יום .בני אדם באים .בני אדם הולכים זמן אחד .חולף זמן אחר .מגיע אור המוזיאון .משתנה עץ המסגרת .מזדקן אבל הרוח שבתוכי .אינה נעצרת הים שבתוכי .אינו נרגע העשב היבש שבתוכי אינו מאבד .את צבעו הסוס הקטן של ג׳ג׳ו עדיין עומד .בשדה העורב עדיין מביט בעולם .בעין אחת הזקן עם המקל ,עדיין עומד שם גבו פונה .אל הים יום אחד ילד יעמוד .לפניי הילד ההוא לא ידע את שמו של האדם .שצייר אותי ,אבל בעיני הילד ,כאשר יביט בי אצויר .עוד פעם אחת זו .נצחיותי הצייר .יצר אותי מבטו של הצופה יוצר אותי .מחדש והפודו הבלתי נראה יוצר אותי ,שוב ושוב .בלי הפסקה התחלתי .לאחר שהושלמתי ואינני .מסתיים בדממה .אני כאן ,היום ,מחר .ואחר כך ,עם צבע העשב היבש עם סיבי ,הרוח השחורה במקום שאדם אחד מצא לאחר ארבעים שנות ,שיבה .אני נשאר — — — סוף מונולוג הציור —